מרים גמבורד - יצר הרע טוב מאוד

13/11/2006 - 20/11/2006

אמן: מרים גמבורד.

אהבה ותועבה בתלמוד ובמדרשים.
עבודת מחקר שתצא בקרוב לאור כספר אמן בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" בסדרה "קו אדום לאמנות".
הספר כולל כמאה רישומים נראטיביים וחמש מסות.
העבודה מומנה באמצעות מלגה של בית ברל.
בהמשך מוצג המבוא לספר ומבחר רישומים. 

עורך: גיורא רוזן.

מותר לישראל ליצור

כל החוקר את התלמוד יוצר פרשנות משלו לפרוש הפרושים העצום הזה. הפרוש שלי אינו מהרגילים- הוא ויזואלי. התנ"ך והאוונגליונים שימשו כספקי נרטיבים בלתי נלאים לתרבות הפלסטית הנוצרית המפוארת. לעומתם, לא איירו היהודים מעולם את התנ"ך, המדרשים והתלמוד, עיסוקם נותר בגדר המילה בלבד. פרסקאות, פסיפסים, ויטראז'ים, גובלנים, איקונות, תבליטים, פיסול כנסייתי, מיניאטורות בכתבי יד ותמונות- כל העושר הזה נובע מהמרכיב הפגאני בנצרות המטמא את רעיון המונוטאיזם השאוב מהיהדות(1). האפיפיור גרגורי הגדול כינה את הפרסקאות "ביבלייה לאנאלפביתים". בימי הביניים היו רוב אוכלוסי אירופה אנאלפביתים. לעומתם היו היהודים מיעוט יוצא דופן - שיעור יודעי הקרוא וכתוב בקרב הגברים היהודים הגיע למאת האחוזים. הם עסקו בטקסט בלבד, ללא צורך במהלך הרפרזנטטיבי של התמרת הסימנים המילוליים בדימויים ויזואליים קונקרטיים, למרות שאין על כך איסור מפורש. הרב רוברטו ארביב מהתנועה הקונסרבטיבית טוען כי זו דעה קדומה לא מוכרזת אך מושרשת היטב בתודעה הקולקטיבית. ניתן את רשות הדיבור למקורות- "ישראל מותר לצור צורות במיני צבעים ואין בזה משום "לא תעשה לך פסל" דלא אסר אלא פרצוף גמור חקוק בששר, אבל במיני צבעים- מותר"(תוספות, יומא נד, ע"ב). כשמדובר בפיסול האיסור חסר רחמים: "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה תועבת ה'"(דברים כז, טו') (2) ליהודי אסור לפסל ואף לא להזמין פסל "לאסור אפילו כשאחרים עושין לכם"(תוספות, יומא נד, ע"ב) (3).
כיצד ניתן להסביר נחרצות זו? הפיסול נקשר ביהדות עם עבודת אלילים, אורגיות טקסיות וקורבנות אדם- אויביה המרושעים ביותר של התורה. עמי כנען הציבו פסלי אבן ועץ על במות או תחת עצים רחבי פארות, ושם עבדו את אליליהם. רעיון גילום האל האחד בגוף פיזי היה בלתי נסבל ליהודים ומשמעותו הזדהות עם עובדי האלילים והשפלת האל המרומם לרמת אליל שבטי. האל האחד חסר גוף וחומר, הוא מופשט מוחלט ונקי. "ריבוע שחור" של מלביץ'- הפרדיגמה המובהקת של האבסטרקט- הוא בחזקת ויתור לטובת הויזואליות לעומת הכל לא כלום האין סופי.
למרות אהבתי לפיסול איני יכולה שלא להודות בהגיונו של איסור זה, והשרשתו בחיים ע"י היהדות מעוררת בי פליאה. הבה נעבור לטון היתולי ונניח כי הבורא, ביטל כל אפשרות לתחרות ולשותפות ועל כן אסר על האכילה מעץ הדעת: " מאילן זה אכל וברא את העולם, והוא אומר לכם לא תאכלו ממנו, שלא תבראו עולמות אחרות, שכל אדם שונא בן- אמנותו" (ילקוט שמעוני, בראשית ג', רמז, כז). תיאור בריאת האדם במדרשי חז"ל (4), מזכיר מאוד את עבודת הפסל: "כשבקש הקב"ה לבראות העולם, תחלת ברייתו לא התחיל אלא אדם ועשאו גולם. בא לזרוק בו נשמה, אמר: אם אני מעמידו עכשיו, יאמרו שותף נעשה עמי במעשה בראשית. אלא הריני מניחו גולם עד שאברא הכל. משגמר הכל, אמרו לו מלאכי השרת, אי אתה עושה אדם שאמרת? אמר להם: כבר עשיתיו ואינו חסר אלא זריקת נשמה. העמידו וכילל בו העולם" (שם, לד). מחומר הגלם מפסל הבורא אדם ונופח בו נשמה. שהרי גם הפסל נידון להחיות את יצרתו, אחרת היא תישאר גולם ותו לא.
ובכן, מימי אברהם אבינו (שאביו תרח היה בעל חנות פסלים) ועד לאמצע המאה ה- 19 השעו עצמם היהודים ממלאכת הפיסול. עסקו בה עובדי האלילים- המצרים, הבבלים, היוונים והרומים ובעקבותיהם הנוצרים. ואלו אמני פיסול מעולים הם היו!
היהדות, פנומן מונוטאיסטי מצד אחד ו"העולם הירוק של הבשר והעצם" (Malevich 1989, 31) הפגאני, מצד שני, חילקו ביניהם את השטח וסימנו פסגות. הראשונה זכתה בעיון ובחשיבה המופשטים, באתיקה (מוסר) ובמשחקים סמנטיים. השני קיבל את ההתבוננות, האסתטיקה, האמנות הפלסטית והפילוסופיה.
תולדות היהדות אינן שהייה מופלאה על פסגות הלובן חסרות הרבב של המוסר אלא דחף אוטופי מתמיד לטפס עליהן. אויה… עמנואל לוינס מגדיר את הטרגיות שבמצב זה כתהום בין אופי האדם יציר הבורא, ובין החוקים האלוהיים על פיהם אמור האדם לחיות (לוינס 2001, 216). אמירה דומה על המוסר הנוצרי אנו מוצאים אצל דוסטוייבסקי: "וכך שואף האדם הארצי אל האידיאל המנוגד לטבעו"(Kurganov 2002, 60). בעקבות החלוקה הטריטוריאלית הסתעפה המסורת התיאולוגית- לשונית של היהדות לכדי מערכת עשירה ומורכבת עד מאוד, מרובת ענפים ומעודנת. לעומתה נותרה המסורת הויזואלית חיוורת וריקה כמעט (5). אפילו המילה "מסורת", בלשון העברית הומצאה ע"י הדת ובצדק.

בספר זה העזתי לערוך דו- שיח בין שתי המסורות הדגולות שלא הצטלבו קודם לכן- הטקסטים היהודיים הקדושים ואמנות הרישום. הרישום, יותר מכל ז'אנר אחר, השתרש במסורת הקלאסית ואפילו הסופה הקונספטואליסטית העזה – האידיאולוגיה הרשמית של אמנות סוף המאה ה- 20, לא שינתה את אופיו הקלאסי. הז'אנר, הנדמה שברירי, שרד ואפילו רכש לו קסם נרדף וכמעט מחתרתי. באמצעים מינימליים ואפשרויות מקסימליות רכש לעצמו כושר תמרון גבוה- הקו מסוגל לחדור עד לעצבי הטקסט. בהיותו כלי נח ומותאם לכף ידי, הרישום אפשר לי לחפון חומר אשר טרם הכרתי.
מה בכל זאת משותף לשתי מסורות אלו השייכות, כפי שנאמר, לעולמות מקוטבים? מסתבר שלא מעט. תהליך היצירה החשוב מהתוצאה הסופית מוליד את טבעו הבלתי גמור של הרישום- תופעה מוכרת גם בדיון התלמודי. מהותו הספונטנית של הרישום מציעה אימפרוביזציה על בסיס ידע עמוק, תכונה התואמת מאוד את השיח התלמודי הבלתי אמצעי, שתנאי להשתתפות בו הייתה שליטה בגוף הידע העצום. אפילו דיון זוטר של רבנים מתובל בציתותים מספרי הנביאים, שיר השירים והתהילים כבתבלינים יקרי ערך. הגמרא שימרה את דעותיהם של רבנים בקני מידה שונים ו"סקיצות" של החלטות, כל אלה מרכיבות את תמונת השלם. התורה שבעל פה רואה עצמה כקמרון אבן, אם תיפול לבנה - יתמוטט הבניין כולו.
שיחות והתייעצויות עם גדולי העבר באמנות הרישום- "האולד מאסטרים", שאני עורכת בקביעות, ומשמעותן כה רבה עבורי, מסיעות לי להבין את טבעה של תופעה מהייחודיות בפרקטיקה הרבנית- תלמודית: שיח חי עם "קולגות" מהוללים מהעבר. משתתפי הפולילוג מחליפים בקלילות אמרות, משוחחים דרך הדורות, ומכריזים הכרזות בשמם של חכמים בני מאות קודמות. שמה של תופעה זו- "מסורת".
בחירת סגנון איור אחיד לספר זה הייתה ראויה מנקודת מבטו של הקאנון המקובל לעיצוב ספרים. אבל אופיו הרב- גוני של הטקסט דוחה סגנון איור אחיד. החלטתי לשמר סקיצות, עיבודים, גרסאות וקטעים ולא לבחור ציור אחד עבור כל קטע טקסט מתוך ביטול האחרים. חז"ל לא נהגו לבחור בדעה אחת נחרצת מתוך סבך הפולמוס, הם ראו בגישה זו סכנת רודנות והיוצרות אידיאולוגיה. אלה התרחשו עם הזמן, האמרות החיות עברו קנוניזציה ויהפכו לדוגמות. זו כנראה הדיאלקטיקה של משב היצירה המהפכני- להתאבן ולהתמסד. אך בתקופת יצירת ועריכת הגמרא רקמו ריבויי הדעת, הויכוח והתוכחה את הפוליפוניה של התהליך. "אמני החיים בבית היוצר ועל האבניים" (ביאליק 1933, 336) כך כינה ביאליק את התנאים והאמוראים.
על מבנה התלמוד נכתב רבות (6). ברצוני לטוות מטאפורה ברוח הז'אנר. את הגמרא קל לדמיין כשטיח מזרחי ענק הטווי לסירוגין בצפיפות מאגדה (סיפורים ומשלים) ומהלכה (הנחיות וחוקים משפטיים נורמטיביים). כל האריג רחב הידיים והססגוני הזה קלוע שתי וערב ציטוטים אין ספור. סגנון ומהלך אורנמנט הגמרא מוכתב ע"י המשנה, גוף חוקים והוראות מוקדם ובלתי ניתן לשינוי המבוסס על ספר התורה. טוב היה לו מיצתה עצמה המטאפורה הטקסטילית- שטיחית (המילים טקסט וטקסטיל הנן בנות שורש לטיני משותף-Texere שמשמעותו "לטוות" (אליאור 2003, 40) כאן, אבל היא סבוכה עוד יותר. שכן הבד מהוהה, קרוע במקומות רבים, החלקים החסרים אבדו בתהום הנשייה, הוא מוטלא ושרוף (טלאי העריכה המאוחרים נקראים "למות") ושרוף. "שריפה" במובן הדה- מטאפורי ביותר של המילה. באירופה הימי ביניימית הובל התלמוד אל המוקד בעגלות. על כן מפליא הדבר שהסטרוקטורה נראית בברור, הצבעים עסיסיים והיצירה בכללה נושאת אופי כה ייחודי עד כי אי אפשר לבלבלה עם אחרת. הגמרא כתובה בפרוזה קצבית שהתוותה את אופן קריאתה בבית המדרש בדיבור זמרתי, מתוך הדגשה קולית של חלקים בכתוב. הקצב- הדופק מופרע מעת לעת, כמעט ולא ניתן להבחין בו, אך הוא מופיע שוב בעקשנות כשל אורנמנט.
בפרקטיקה היהודית דתית יש ארבעה אופנים לקריאת הטקסט: פשט, רמז, דרש וסוד. כוונת הפשט- תפיסה חזיתית מוחלטת של הרצף המילולי, וכמו מושגים ותובנות אחדים ביהדות קשה להסבירו פוזיטיבית- קל יותר באופן נגטיבי (7). הפשט, בניגוד לרמז, אינו מיועד לפענוח וניחוש משמעויות עמוקות של הכתוב, אינו עוסק בפרשנויות כדרש ואינו מחפש, כמו הסוד, התגלויות טקסטואליות מיסטיות. כוונת הפשט לדימויי הראשוני הבלתי אמצעי הצץ בתודעה, המתאים ביותר לבחירת חומר איורי. הפשט דובר בשפה אנטרופומורפית אשר הטרידה את המוחות בכל הזמנים "דברה תורה בלשון בני-אדם" (רד"ק, ישעיהו, ס"ג, ט'). שפינוזה טען כי האנטרופומורפיות התנכית אבסורדית: הקב"ה זועם, מקנא, נוקם, בעל עיניים, פנים, זרועו נטויה ויש לו מאפיינים ותכונות אנושיים אחרים. ייתכן כי חוסר שלמות זו של הלשון היא הגורם לדחף הטורדני של חז"ל למצוא משמעויות נסתרות ותחת המעטה המילולי (כלומר הפשט) לגלות ולפענח מסרים אחרים.
בחירתי כרשמת נופלת על קטעים שאפשר "לראותם". אלו הן סצנות הניתנות להעמדה ע"י במאי או כריאוגרף. שפת הפנטומימה והמחול: ג'סטה, תנועה, פלסטיות, תלבושת, בחירת הטיפוסים, תאורה, קומפוזיציה- העמדת הדמויות על הבמה (על הדף)- כל המרכיבים האלה נמנים גם על הארסנל שלי. כמעט כל גוף ההלכה, מסקרן ככל שיהיה, נשאר מחוץ לתחום ענייני. לאמר את האמת, חומר מתאים נמצא בשפע. המדרשים והתלמוד עשירים בדימויים המתיישבים בקלות על העיפרון.
בעשורים האחרונים היה לימוד היהדות לאחד התחומים הפופולריים באוניברסיטאות הגדולות בעולם. במקורותיה של תופעה זו נמצאות דמויות רבות עוצמה כפרנץ קפקא, וולטר ביניימין, מרטין בובר, גרשום שולם, ג'ק דרידה, עמנואל לוינס והרב עדין שטיינזלץ.
לוינס, הפילוסוף הצרפתי יהודי, הלביש את קריאותיו התלמודיות בשמלת פנומנולוגיה מודרנית בעלת גזרה חופשית. כך המחיש את רעיונו של בן ארצו אנטואן דה סנט אקזיופרי. זוכרים? אקזיופרי מספר ב"הנסיך הקטן" על המדען התורכי- עד שהוא לא החליף את תרבושו והשרוואל בחליפה אירופאית לא רצו עמיתיו לשמוע על תגליתו. לוינס השליך את הסוגיות התלמודיות על התנאים העכשוויים, ובכך הראה את האקטואליות שלהן. אך מה שחשוב יותר, הציע לא אינטראקציה (מיזוג) בין היהדות לתרבות האוניברסלית אלא דיאלוג(!) ביניהן (אפשטיין 2001, 256). הפילוסוף מכנה את שיטתו "תרגום ליוונית", כלומר, חשיפת העולם המערבי לערכים היהודיים הרוחניים או, אם תרצו, פתיחת שער לעולם בפני ערכי הרוח היהודיים.
התורה, כידוע, תורגמה ליוונית בשנת 245 לפנה"ס וכונתה "ספטואגינטה" או "תרגום השבעים". לאירוע זה היו משמעויות מרחיקות לכת על האנושות. במחנה היהודי צוין סיום עבודת התרגום באבל בן שלושה ימים- האם חשו החכמים את עיבורה של דת חדשה? מרגע הולדתה לא היססה הנצרות לאמץ את התואר "ישראל שברוח" וטענה שהיא היורשת הרשמית של הספר היהודי הדגול, והקצתה ליהדות את התפקיד המשפיל של "ישראל שבבשר".
פילון האלכסנדרוני (המאה ה- 1 לספירה), יהודי, דמות חשובה בפנתאון התיאוסופיה הנוצרית טרח לא מעט להסביר את התורה בשפתו של אפלטון.
את הגרסא הראשונה של "מלחמות היהודים" כתב יוספוס פלביוס בארמית, הגרסא השניה המורחבת והשלמה נכתבה ביוונית והביאה לו תהילה עוד בחייו. ארבעת האוונגליונים הקנוניים (סינופטיים) נכתבו ביוונית. ייתכן כי לו היו העברית או הארמית שפת מקורם, היו טובעים בים חסר הקרקעית של הספרים החיצוניים היהודיים (8).
היינריך היינה טען, בזמנו, כי הקונפליקט העז בין הומרוס והביבלייה נמצא בבסיס התרבות האירופאית, וכשמרים הוא מאלץ אותה לתסוס מזמן לזמן (היינה 1904, 466). כפי שאנו רואים תולדות יחסי שתי הלשונות העתיקות הן דרמטיות.
הסטודנטים כיום אינם מופתעים מכך שלימודי היהדות היו מבוססים מאז ומתמיד על עקרון האינטרטקסטואליות. על המרחב היבשתי גיאוגרפי בו חיו היהודים ובחתך הזמן הרב דורי פרוסה מערכת הידיעות התקשורתיות- רבניות הדומה עד מאוד לרשת הווירטואלית, כפי שעמוד גמרא דומה לעמוד אינטרנט.
ובכל זאת קשה לתודעה המודרנית לקבל את התלמוד. היא מתעצבנת ומתקוממת מהמגורים המשותפים, תחת כריכה אחת, של שירי אהבה מהטובים שחוברו אי פעם (פסוקי שיר השירים שגורים תדיר על שפתי הרבנים), ומדריך לגינקולוג המעשי. פרקים דרמטיים בהיסטוריה היהודית לצד פרטי דין מבחילים ומאוסים על קליפת השום אשר נאכל לפני כאלפיים שנה. אמת, הקורא העכשווי מעכל דרך שיגרה את עמוד העיתון שכותרתו מציגה בשלוש שורות את פניהם של ההרוגים בפיגוע האחרון, בתחתיתו פרסום לתכשיר נגד טחורים ובשוליים ממוקם שער הדולר.
מחקרים רבים מספור נכתבים כיום על נושאים שונים מהמדרשים והתלמוד, ונושא הארוטיקה תופס בהם מקום נכבד. אתעכב רק על ספרים "עם תמונות". בשנת 1998 יצא לאור בישראל ספרו של שלמה שבא- "אהבה דוחקת את הבשר"- (אהבה, תאווה ותשמישי מיטה בתלמוד ובמדרשים) עם קולאז'ים של יגאל תומרקין. ספר קודם בשם זה מאת אותו מחבר יצא לאור בשנת 1978 עם תחריטים של אורי ליפשיץ. נראה כי כוונת שני האמנים הייתה ליצור אינטרפרטציה חופשית על הנושא. תפקיד משמעותי בכך שיחק הפיחות בערך מושג האילוסטרציה בלקסיקון האמנות הישראלי השימושי והפיכתו למושג גנאי. איש אינו מסתכן באות הקלון של האילוסטרטיביות.
שלמה שבא ניכש בחריצות בערוגות הספרים הקדושים ואסף עשבייה עשירה ומסקרנת של מילים וביטויים חריפים- מלוחים. אני רואה בגישה זו סכנה של ביתור הגוף החי לחלקים המרכיבים אותו, כך שאברי המין נמצאים בנפרד מכל השאר. הגוף המבותר, אבוי! לא עוד גוף אלא גופה…
הצגת התלמוד כספר מגונה, זהו בדיוק הטעם שנשאר אחרי הכרות עם עבודתו של שבא, אינה אמינה ממש כהצגתו כספר מוסרי טהור. הפלא ופלא, טובל ושרץ בידו! האם מדובר בהתחסדות? יוצרי התלמוד היו קנאים, לא מתחסדים. להטם הדתי מוסרי היה כה עז עד כי מספרת האגדה על אחד מהם- "אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל, בשעה שיושב ועוסק בתורה- כל עוף שפורח עליו מיד נשרף" (סוכה כח, ע"א).
יחסי המין מעסיקים את חז"ל כנושא חשוב בקיום האנושי ורצונם להשליט סדר בתחום זה היה עז. חז"ל הם שניסחו את חוקי המשנה המופקים מהתורה, חוקים הגוזרים דין כרת אכזרי על מי שהורשע בביצוע פשעי מין: אונס, גילוי עריות, משכב זכר, משכב בהמה ובגידה במסגרת הנישואין. (הטלת גזר דין מוות ע"י הסנהדרין הופסקה כ- 40 שנה לפני נפילת הבית השני, עת הוצאו ישיבות בית הדין מהמקדש אל השוק (שטיינזלץ 1984, 15)).
בניגוד לחוקי העולם המערבי המכילים אך "איסורים והגבלות- ובמילים אחרות מגדירים את המסגרת הנגטיבית של המין" (Foucault 2002, 110), חז"ל עוסקים בנמרצות בזירת הסקס המותר והמעודד במסגרת הנישואין. שורשיו של ניגוד זה, בין היהדות והנצרות עמוקים. התלמוד מפרש את ביצוע המצווה "פרו ורבו" כתנאי להגעתו הדחופה של המשיח, העתיד לבוא " אין מלך המשיח בא עד שיכלו כל הנשמות שעלו במחשבה להבראות" (ויקרא רבה טו, א) (9). אבות הכנסייה רגזו על הפרשנות היהודית של ציווי הרבייה. הם ראו בו לעג למשיח- ישו, זה שכבר בא. למה להתעקש על ההמתנה למושיע עלום? האם לא עדיף להכיר בזה שכבר הגיע?
בספירת הסקס מאפשרת הגמרא התבטאויות חופשיות, ומהדהדים בה לעיתים פרצי הצחוק. (ארוס אל האהבה היה, אגב, גם אל ההומור). "לאחר נפילת העולם ההלניסטי" כותב בחטין "-לא ידעה אירופה אף פולחן, אף מנהג […] אף ז'אנר רשמי וסגנון ששימש את הכנסייה או המדינה […] בו היה הצחוק חוקי (בטון, בסגנון ובלשון)" (Bahtin 2000, 169). בניגוד לחוקי ההלכה מלאי הפאתוס האזרחי, מכיל הסיפור האגדי ספקטרום הומור רחב, מהאירוניה הדקה ועד לרפליקות בשרניות אשר מקומן בתיאטרון יריד ולא בדיוני גבירים מלומדים. לוינס מקדים את אחת הקריאות התלמודיות שנזכרו לעיל באזהרה- צפויה לכם תדהמה- חז"ל אינם דוברים בשפת הנביאים "לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד" (תוספות, יומא כה). לעומת זאת, אוסיף כי הם משלבים, דרך הרגל ציטוטים מהנביאים בדבריהם. דווקא שילוב המלל החז"לי עם סגנון הנביאים הנשגב יוצר את קסם האגדה הייחודי.
ברוח זמנם, ניקו ח.נ.ביאליק וי.ח.רבניצקי את האגדה מכתמי זימה בהתאימם אותה לקורא האיסטניס, ובכך יישמו צנזורה מוסרית par exellance.
במסכתות הגמרא ובמדרשים החול מעורב בנשגב וההוויה היום יומית נשפטת לפי חוקי השמיים. בעיצוב ספר זה השתמשתי במיון דומה. כרובים בעת משגל אהבים בקודש קודשי ההיכל הירושלמי- מטאפורה חיה הממומשת ברישום כדימויי בעל מצלול פיוטי ופילוסופי גבוה, מצאו את מקומם לצד רישום של סצנת ז'אנר ברוח הבדיחה הפרובינציאלית.
קריאת הגמרא היא אתגר לא מבוטל. היא כתובה בעברית מעורבת בארמית- שפת הדיבור והאדמיניסטרציה של המזרח הקדום. המתרגמים, בעקבות המחברים והעורכים, דנו עצמם בעל כרחם למאמץ סיזיפי של סידור דרשות רבניות קלועות בתיחכום. באותו דחף ובהשראתו מונעת עבודת הנמלים רבת השנים של ביאליק ורבניצקי על "ספר האגדה". בהקדמה משווים המחברים את טרחתם עם עבודת המחסנאי הלוקח חפץ מהמדף, מנקה ומתקן אותו ומחזירו למקומו. הופעתן של גרסאות חדשות ומתוקנות לטקסטים הקדושים מבהירה את התמונה (עכשיו אפשר לקרוא אותם!) אולם גם מסבכת אותה בתוספת יחידות מצאי. איך אפשר שלא להזכיר כאן את "ספריית בבל!" של בורחס. חוקר התלמוד הישראלי- צרפתי- מרק אלן ועקנין, טוען כי לולא אחז רש"י (במאה ה- 11) במלאכה, נותר היה התלמוד ספר למומחים ולנבחרים (Ouaknin 1982, 27) (10). פירושיו של רש"י- "הקונטרס", כתובים בעברית בהירה, אולם ב-"כתב רש"י" המצריך את לימודו. כאשר השוותי את תרגומי התלמוד למקור נוכחתי שוב ושוב כי הם רחוקים זה מזה, התרגום לצרפתית של האנתולוגיה "עין יעקב" דומה למקור כפי שקוקר ספנייל ביתי דומה לזאב פראי הטורף כבשה מרעב. הפלגתי להרפתקה אינטלקטואלית ויצירתית זו עקב סקרנות ורצון עז להכיר מקרוב את הציווילזציה לה אני שייכת מכוח יהדותי, אבל מכורח הנסיבות הייתה לי תמיד בלתי נגישה. המחשת המלל הקדוש ברישום המושרש בעידן ההלניסטי ובתקופת הרנסנס, מה היא אם לא ניסיון "לתרגמו ליוונית"? משימה טעונה ומסוכנת.