בקטע זה, במאמר, אעסוק במשמעויות של התהפכות "פירמידת הגילים" ובפתרונותיו הסרקסטיים של הסופר. הסאטירה שכתב סאראמאגו רבת משמעות והיא מציגה כמה השלכות שונות על החברה האנושית ככלל ועל החברה הישראלית, כפי שאראה בהמשך, בפרט. מראש אטען וכך אניח, שסאראמאגו מתייחס בתיאור הדמיוני של "אין מוות", לתופעת העלייה בתוחלת החיים ומדגיש את המשמעויות ולמולן את הפתרונות, שהינם בגדר סרקזם טהור. כל זאת, משום שעל פי הנחתו הבסיסית האדם אינו מוכן לצפוי לבוא, כשתוחלת החיים תעלה.
כבר בפתיחת הספר ממחיש סאראמאגו את טענתו הבסיסית, בדבר אי-מוכנות האדם לגל הזקנה העומד להתרגש עליו: " […] למחרת אף אחד לא מת – מבוכה אדירה נרשמה בתולדות האנושות […]". בהמשך מקצין הסופר את עמדתו, ומדגיש ביתר שאת את עובדת אי-המוכנות, הכלל אנושית, ל"צונאמי הזקנה", בהוסיפו כי: "[…] מן הדקה הראשונה של השנה החדשה לא נרשמה ולו פטירה אחת […] המלכה-האם הישישה שנטתה למות – איננה מתה, כמוה עוד רבים אחרים אינם מתים, גם לאחר תאונה, ריסוק, פיצוץ ופגיעה […]".
דברים אלו מעמידים את נושא עתידה של הזקנה, במצב של בחירה בין שתי אפשרויות: הראשונה, התגובה על "היעדרות המוות" המפתיעה, תתקבל בשמחה וברצון רב על ידי המרכיבים השונים של החברה: "ולמחרת היום אף אחד לא מת […] האנושות זכתה בחופש לחיות, החלום להתגבר על קטיעת החיים התגשם". כלומר, אפשרות זו היא בגדר הגשמת מטרה אנושית, קוסמופוליטית ומגדולת האתגרים שמולם ניצב האדם. לדעת סאראמאגו, הכותרת המתאימה לכך בעיתונים: "שנה חדשה חיים חדשים", כדברי שר הבריאות באותה מדינה "חסרת מוות", שאמר: "[…] לא להיתפש לבהלה […] מדוע להיבהל […] כשאנשים מתו וזה היה רגיל לא נבהלנו אז מדוע ניבהל כרגע, כשאנשים לא מתים […]".
אל מול אפשרות זו מעמיד סאראמאגו את האפשרות השנייה "[…] זה הוא משבר, המצב שבו לא מתים […]". כלומר חוסר ההכנה לעולם זקן יותר, יגרום, לדעת הסופר, למצב הקטסטרופלי הבא: "פירמידת הגילים תתהפך מהר מאוד על ראשה, גוש עצום של זקנים למעלה […] בולע כמו נחש פיתון את הדורות החדשים"
ברור לקורא שכוונתו של סאראמאגו היא חד-משמעית – האפשרות השנייה, המציגה את המדינה הבלתי ערוכה לקראת ההזדקנות המואצת, היא זו שתשרור ותשלוט במדינה הדמיונית שעליה הוא כותב.
התוצאות וההשלכות של היעלמות המוות, פוגעות בכל מרקם החיים בחברה המתוארת בספר. כל תחום שעולה על דעתו של הסופר מוצג לקורא בסרקזם שנון ומחודד. הפתרונות הסרקסטיים שמציג סאראמאגו מבטאים היטב את לעגו להכנות המעטות מדי, קצרות הטווח מדי והבלתי רלוונטיות שעורכות חברות שלמות כהכנה לעלייה הדרמטית בתוחלת החיים.
כמה דוגמאות מבהירות זאת: ראשונים להיפגע הם אנשי ענף הקבורה, שהרי הם "איבדו את חומר הגלם שלהם". סאראמאגו מבהיר היטב לקורא שברגע שהעולם יזדקן עד אין קץ, לא יהיה את מי לקבור ומכאן שכלל ארגוני הקברנים יהיו מובטלים. הפתרון – קבורת חיות מחמד כדוגמת כלבים, חתולים ודומיהם במחיר מלא ובטקסים מלאים, וכך ההפסד הכלכלי ימוזער.
הבאים בתור הם אנשי חברות הביטוח והפנסיה, שהרי איש לא יצטרך עוד פוליסת ביטוח חיים משום שלא נמות. אולם בה בעת תשלומי הפנסיה יאמירו לאין שיעור, כי נחשול זקנים שלא מתים, יגיע לגבות את תשלומיו.
גם כאן מציע סאראמאגו פתרון מפתיע. המדינה מחוקקת חוק חדש: "גיל מוות חובה בגיל 80". כלומר, כל אדם שיגיע לגיל 80 (עד אז ישלם פרמיות לחברת הביטוח) יוכרז כ"מת" רשמית, גם אם אירוע זה לא מתרחש ביולוגית. אם ירצה, יוכל ה"מת המדומה" לפתוח חיסכון פנסיוני או ביטוח חדש ל-80 השנים הבאות עד ההכרזה הבאה על "מותו".
גם בתי החולים ייפגעו. סאראמאגו מדגיש שהבעיה אינה בריאותית, משום שמערכות הבריאות, לטעמו, כלל אינן מטפלות בבעיות הזקנים אלא הן עסוקות בבעיות לוגיסטיות בלבד. כלומר, הבעיה בעולם "ללא מוות" בבתי החולים תתבטא בכך שבתהליך המחזורי של חולים נכנסים – מחלימים או מתים וחוזר חלילה, תהיה פגיעה כאשר לא יהיו מתים. חולים שעדיין חיים יתפסו מיטות ובית החולים יקרוס עקב אי-כניסת "בשר טרי" חדש. הפתרון פשוט על פי הסופר: "נעביר האחריות ונטילה על המשפחות ולא על המדינה או מערכת הבריאות שלה. זקנים הנוטים למות יועברו לבתי משפחותיהם ושם ימתינו למוות שבושש להגיע".
כמו כן ייפגעו גם המעונות ובתי האבות שבהם ילכו ויתקבצו המוני זקנים. הבעיה, על פי סאראמאגו הציני, היא ש"שלוות נפשן של המשפחות […] שמצאו סוף סוף מקום שבו מישהו יקנח את הנזלת של זקניהן […] יאבדו את השקט והרוגע שאפיין אותן, כשזקניהן היו בבתי אבות". וכדברי הסופר עצמו: "החברה עומדת להתמודד עם בעיות, כשעיקר הבעיה היא השאלה האכזרית, מה נעשה בזקנים אם המוות כבר לא כאן כדי לקצץ בגחמות הסניליות שלהם?" בתי האבות ייפגעו משום שלא ייכנסו דיירים חדשים, כי כל המיטות תפוסות. ייאלצו לבנות בתי אבות ענקיים חדשים בהוצאה כספית אדירה. גם כאן מביע סאראמאגו את ביקורתו הסרקסטית בהצגת הפתרון – העברת הזקנים לבתי משפחותיהם, אלו המשפחות שעשו ככל שביכולתן להוציא את הזקנים מביתן וברגע אחד מקבלות אותם חזרה.
הדת ומוסדותיה ייאבדו כל משמעות. כדברי הקרדינל במדינה הדמיונית: "[…] בלי מוות אין תחיית המתים ובלי תחיית המתים אין כנסיה […]". כלומר, "חזון העצמות היבשות" מאבד ממשמעותו, ולכן אין עוד במה להאמין. פתרון הקסמים של סאראמאגו – הקמת ועדה (אופייני לחברה המודרנית) למציאת פתרון ל"עתידו של העולם ללא מוות". הוועדה תחליט ש"המוות לא נגמר אלא שהוא רק הפסיק, בינתיים, להרוג" – כלומר, לא לדאוג ולהמשיך להאמין, משום שהמוות עוד יחזור וסדרי עולם יהיו כבראשית.
הדוגמה האחרונה עוסקת באופן שסאראמאגו מציג את קריסת מוסדות הביטחון של המדינה הדמיונית, כלומר, המשטרה והצבא. אלו יקרסו, לדעתו, משום שהפתרון שמתחילים לאלתר אזרחי המדינה הסובלים ממכת ה"אין מוות – יש יותר מדי זקנים", הוא בלתי חוקי, ונראה, לכאורה, כרצח. הזקנים הנוטים למות מועברים אל מעבר לגבול על ידי המאפיה, משום ששם "מוות" פועלת והורגת.
הספר רב ההשראה הזה מפנה את אור הזרקורים אל סוגיית ההתייחסות להזדקנות המואצת בכל רחבי העולם, ומעלה על במת הדיון הציבורי, הקוסמופוליטי, שאלות שנוגעות לאנושות כולה, תוך הבנה ברורה שהפתרונות ישפיעו לא רק על הזקנים, אלא גם על כלל המבנה החברתי-תרבותי-כלכלי בכל מדינה שתנסה לפתור את הבעיה. כל מרכיביה של החברה יושפעו ממימוש תוכניות שיעסקו בפתרון ההשלכות והתוצאות בעלייה בתוחלת החיים ובגידול באוכלוסיית הזקנים. חשוב לזכור כי "יפה שעה אחת קודם" וראוי שכל מדינה תתכונן לבאות.