כניסה

מעורבות חברתית בשביל הנשמה

בגיליון האחרון של כתב העת חברה ורווחה, התפרסם מאמר שלי ושל קולגה בנושא העסקה של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית (אנשי מש"ה). המאמר היה מבוסס על מחקר שמומן על ידי קרן שלם, ובמסגרתו קיימתי ראיונות עומק עם מנהלי חברות המעסיקים אנשי מש"ה. אחד מאותם ראיונות נחרת בזיכרוני, ואני מקווה שתרשו לי לצרוב אותו גם בזיכרונכם.

מנהל בכיר בחברת GE ישראל (60), שמשכורתו השנתית עומדת על עלות הגבוהה מ-800,000 ₪ בשנה, סיפר לי כי המוטיבציה שלו להעסיק אנשי מש"ה ולקיים תכנית מעורבות חברתית שעלותה גבוהה, בחברה שאינה עוסקת בעזרה לקהילה – היא בשביל הנשמה.
בשביל הנשמה? שאלתי.
"בשביל הנשמה", הוא חזר ואמר בכאב, כמי שיודע דבר שאני לא מודע לו. המנהל הבכיר שיתף אותי בכך שלילה אחד עבר התקף לב בשנתו. הוא זכר את האירועים סביבו: הוא זכר שאישתו שישנה לידו צלצלה למד"א, הוא זכר שהפרמדיקים של מד"א החלו בעיסוי שריר הלב, נתנו לו מכות חשמל וניסו בכל כוחם להחזירו לאיתנו.
מה שהחזיר אותו לאיתנו, לדבריו, הייתה חוויה אחרת לחלוטין מזו שחווה גופו. בזמן שאישתו והפרמדיקים של מד"א ניסו להחיות את גופו, נשמתו עמדה בבית דין. שם שאלו שתי ישויות אחת את השנייה, מדוע לא לסיים את חייו בזה הרגע? לאחר דיון החזירו את נשמתו חזרה לגופו.

"תאמין או לא", סיפר לי, "מי יודע אם העובדה שאני נמצא כאן עכשיו ומדבר איתך, קשורה קשר ישיר לתכנית החברתית שאני מוביל ב-GE להעסקתם של אנשי מש"ה. לדבריו, עניינים של שכר ועונש, גן עדן וגיהינום, אינם נחלתם של ארגונים. ארגונים נולדים, משגשגים וגם קמלים ומתים, אך הם אינם מקבלים עליהם דין מוסרי. אנשים, לעומתם, כן! אנשים יכולים להסתתר בצל תפקידם או מקום עבודתם, אבל בסופו של דבר הם נותנים את הדין. כשהרגע יגיע, נצטרך להתמודד עם השאלה, האם אכן עשינו כל שלאל ידינו כדי לתרום לחברה.

התובנה הזו מנחה גם אותי. ייתכן שיש לחזק תכניות חברתיות שקיימות אך ורק בשביל הנשמה. מה דעתכם? טוב, אני לא המצפון שלכם. עם המצפון שלכם תצטרכו להתמודד בעצמכם.


 
תודה, הבקשה נשלחה.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.