שני רק לסקס, המוות מוכר מצוין, אך ככל הנראה הוא פחות פופולארי. למרות אי הנחת, האמונות הטפלות יותר או פחות, למוות נוכחות קבועה, מגוונת, ומפתיעה בתרבות, בתרבויות כולן. גם אם אינו נושא לשיחת חולין, הוא עומד במרכזן של יצירות בכל המדיה, בכל סוגה (לא, לא רק טרגדיות, סאגות או דרמות), בכל סגנון ותקופה. הבחירה במוות ובמופע שלו בתרבות בכלל ובאמנות בפרט היא, מצד אחד, טבעית – כי במוות עוסקים אמנים, סופרים ומשוררים, מוזיקאים, ואנשי אמנויות הבמה מאז ומעולם – ומצד שני, זרועה במכשולים של בנליות, עודפוּת, וקלישאתיות. בחרנו במוות מתוך כוונה לבדוק את הרלוונטיות שלו בתרבות ובאמנות העכשווית. בחרנו אמנים, פרשנים וכותבים שלטעמנו מצאו דרכים לחשוב את המוות באופן מרענן, מסקרן, מעורר תהיות ושאלות.
אז הנה, גם אנחנו הגענו אליו, והציניקנים יוסיפו, לפני שהגיע הוא אלינו. טפו טפו. המוות מסתיר ומסווה, כי "לנוכח המוות יפה השתיקה". המוות סותם פיות, מנטרל דיון, פורט על רגשות ומשחק עם הפחדים והמאוויים הגלויים והכמוסים. המוות, צרח רמי פורטיס, אינו מחוסר עבודה.
בחרנו במוות על מנת לבחון כיצד אפשר להראותו ולדבר בו – להנכיח, להציג, לברר, לפרשן אותו – בתקופה ובתרבות שסוחרת במוות באופנים וולגאריים להחריד ומתוחכמים להפליא כאחת.
בחרנו במוות כי נהיר שהוא מקדם אינטרסים פוליטיים, כלכליים וחברתיים, וככזה דורש פרימה ומחשבה.
בחרנו במוות משום הצורך לברר כיצד הוא מוצג בתקשורת (הישראלית, הבינלאומית, הערבית), במוזיאונים (אלו של שעווה, ואחרים), באמנות החזותית (ציור, צילום, קולנוע), וגם בפילוסופיה.
בחרנו במוות כי נראה שתמה תקופה לא קצרה שבה השכם והערב שמענו שהכול לא מפסיק להיגמר: קץ ההיסטוריה, וקץ האמנות, קץ הציור, וקץ הצילום, קץ המודרניזם, הפוסט מודרניזם, הפיריודיזציה. אפילו לחששו שבקרוב יובא הקץ על המוות עצמו כאשר המדע, אם לא התפילות, יצליחו להביא סוף לסוף.
בחרנו במוות כי מסתבר שההיסטוריה עודנה כאן, גם האמנות, הציור והצילום שלא שבקו חיים, והמודרניזם והפוסט מודרניזם מסרבים לפנות את הבמה. גם המוות ממשיך בשלו. בחרנו במוות כי דווקא בתוך מבול הדימויים והמלל שמתהדר בו או עושה בו שימוש, חשנו שיש צורך לחשוב אותו לאט ובשקט.
**
איכשהו הגענו לשלושה-עשר גיליונות, שלושה-עשר נושאים שונים, ו"המדרשה" חוגג בר מצווה. לכבוד בגרותו הסמלית החלטנו לשנות קמעה את מראהו. תמצאו כאן יותר עבודות, של פחות אמנים, אבל עם "תיקי עבודות" עבים יותר, כשכמה מהם, לשמחתנו, מלווים במאמר מקור. שרית שפירא[1] בוחנת את מופעי המוות בתצלומים של דרור דאום; אורי דסאו[2] חזר לאחת העבודות הקנוניות של מיכל נאמן (ואנחנו החלטנו שזו הזדמנות להדפיס מחדש מאמר ותיק, אולי קנוני, שלה); דרור פימנטל[3] מנתח את הארוטיקה של האבל בעבודות של ארז ישראלי; גלעד מלצר[4] תוהה על גורלם של החפצים שאחרי-מות, בעקבות פרויקט של רונית שני; מאיר ויגודר[5] יורד אל התופת של חדר המתים בבית החולים שיפא שבעזה במהלך מבצע עופרת יצוקה, בעקבות כמה תצלומי עיתונות; ותמר ברגר[6] כותבת אלגיה על שינויים וזקנה בעיר מתפוררת, אכזרית. כמו כן, אירחנו "אוצר אורח", יוחאי אברהמי שברר מתוך הים שברשת תערוכה של דימויים הקשורים לנושא הגיליון. כמובן שאנחנו ממשיכים במסורת של תרגום מאמרי מפתח, והפעם תיירי דה דוב מציע לחשוב שני מודוסים צילומיים, ואת ההקשר שבין צילום לזמן, בצבת פנומנולוגית ופסיכואנליטית, במונחים של עבודת אבל אשר בתוך תפקוד מאני דפרסיבי פועל כ"אובייקט מנחם"; האל פוסטר בוחן את העיסוק של אנדי וורהול עם דימוי מוות בהקשר של השינויים שעוברים על אמריקה משנות השישים, כמו גם על וורהול עצמו; מרינה וורנר מציגה את ההקשר המפתיע שבין מוזיאוני השעווה, הגיליוטינה, והמשיכה הוויקטוריאנית והרומנטית (ואף מעבר לה) לאסתטיקה של קיפאון המוות; והפילוסוף ארתור דנטו חוזר אל תזת קץ האמנות של פרידריך הגל וטוען שאחרי שהיא עצמה, התזה, הוכרזה כמתה בסוף המאה ה-19, היא שוב איתנו, חיה ובועטת, בתחילת המילניום החדש.
**
כאשר כתב העת המדרשה יצא לדרך, כאמור, לפני שלוש-עשרה שנים, דגנית ברסט היתה שם כחברת מערכת, ועכשיו היא פורשת. מעבר למעורבות העקבית שלה בבחירת נושאים, אמנים, ומאמרים, דגנית היא זו שהציעה את הנושא ואת מרבית התכנים לשניים מהגיליונות של "המדרשה" – זה שהוקדש לצילום (2002) וזה שעסק במינימליזם (2006). שניהם הפכו למקראות קלאסיות. גם דוד גינתון חבר במערכת כמעט מראשית הדרך, וגם הוא פורש. בין יתר חטאיו, כחוקר סקרן ומעמיק, כאשר דנו בנושא אפשרי, דוד היה מציע אחרי כמה חודשים קובץ מאמרים בלתי אפשרי בהיקפו, ומרתק במגוון שלו. כמו כן, הוא תרם לכתב העת שני מאמרים מעמיקים, על אריה ארוך ועל הנרי שלזניאק. החברים במערכת המדרשה מודים לדגנית ולדוד על התרומה האדירה שלהם לכתב העת, ומאחלים לשניהם המשך קריירה פורייה.
גלעד מלצר, קיץ 2010
[1] שרית שפירא היא אוצרת וחוקרת אמנות עצמאית. שפירא מלמדת בתואר השני באמנות בבצלאל.
[2] אורי דסאו הוא אוצר עצמאי. חוקר וכותב על אמנות ישראלית ועכשווית. מלמד בתואר השני באמנות בבצלאל.
[3] ד"ר דרור פימנטל מלמד במחלקה להיסטוריה ותיאוריה בבצלאל. סיפרו חלום הטוהר: היידגר עם דרידה יצא לאור בהוצאת מאגנס (2009).
[4] גלעד מלצר הוא עורך המדרשה, וראש תחום הלימודים העיוניים במדרשה. מלצר, אוצר עצמאי ובמאי קולנוע, מלמד גם באוניברסיטת תל אביב.
[5] ד"ר מאיר ויגודר הוא צלם ותיאורטיקן של הצילום. מרצה בבית הספר לתקשורת, מכללת ספיר, ובתוכנית הבין-תחומית באמניות, אוניברסיטת תל-אביב. ויגודר מתמקד בייצוגי הסכסוך הישראלי-פלסטיני בצילום עיתונות ובמדיה.
[6] ד"ר תמר ברגר כותבת על המרחב הישראלי
