כניסה

[15] הדימוי המוקרן (1)

חורף 2012
עורך: גלעד מלצר

​בשנת 1893, כשלוש שנים בלבד לפני שכמאה שנות ניסיונות כושלים הבשילו לדבר שיכונה ראינוע / סינמה / פילם, תיאורטיקן האמנות הצרפתי פול סוריו (Souriau) טען
לייחודו של דימוי מסוג חדש:

הפנטסמגוריה צריכה לתפוס את מקומה בשורות האמנויות כאחת האמנויות המשפיעות ביותר. רבים הם המקרים שבהם בשומענו מוזיקה אנו רואים לנגד עינינו דימויים כאובייקטים להרהור, אלא שהם דימויים כמעט לא-חומריים, קלילים, נעים, ולהם רק צל צלה של המציאות, כאילו שהם הקרנות מוארות של חלומותינו אשר יוצרו על ידי המוזיקה. אולי בקרוב יופיע ואגנר חדש אשר יכתוב אופרה לפנס הקסם — אופרה של מוזיקה חלומית ושל תמונות (tableaux) פנטזיות ודמיוניות, הלכה למעשה.
חלפו כמאה ועשרים שנים. כיום ברור לנו שהטיעון של סוריו היה בעצם נבואה שהתגשמה, גם אם בצורות, תכנים, טכניקות ואופני ייצור, הפצה וצריכה שהוא לא
יכול היה לחזות. הדימוי המוקרן יותר מאשר תפס את מקומו בשורה הקדמית של האמנויות. הוא הפך לנפוץ ולמשפיע ביותר. במקומו של ואגנר או מוצרט אחד של
העולם הקלאסי, הרומנטי והקדם-מודרני, קיבלנו בתקופה מאוד קצרה — קצת יותר ממאה שנה — אלפי קולנוענים ואמנים ששינו, הרחיבו והעמיקו את ההגדרה של מהות הדימוי.

המשך
תוכן עניינים
הקדמה לביוגרפיה הפילוסופית של הקולנוע
על פי ז'יל דלז מאת אדם אבולעפיה

 
תודה, הבקשה נשלחה.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
9121*
 
9121*