כניסה


הצטרפו לרשימת התפוצה של גלריית המדרשה - הירקון 19

פרטי התקשרות
כתובת
שעות קבלה
טלפון
דואר אלקטרוני

דניאל קגנוב | כנרת לוי | עדי עוז-ארי

2 בפברואר – 17 במרץ, 2023

דניאל קגנוב | כנרת לוי | עדי עוז-ארי

Debris Station | דניאל קגנוב

אוצרים: יואב וינפלד ועומר שיזף (אופנובנק)

""Debris Station של דניאל קגנוב הוא מיצב וידאו שהופך את חלל גלריית המדרשה לתחנת שידור. הצופה נכנס לחלל שנדמה שהתקיים בו אירוע שהסתיים לא מזמן. על גבי מסכים מוצג תיעוד של האירוע - הרצאה שקגנוב עצמה נושאת לקהל מאזינים. ההרצאה המצולמת מתמקדת בתהליך בו חקרה ולמדה את טקטיקות התעמולה של הפוליטיקה הישראלית מבפנים, במהלכו לקחה חלק בקמפיין הבחירות של מפלגת "ישראל ביתנו".

המופעים שהיא בוחנת הינם נקודת המפגש בין תרבות שוליים ואיזוטריה עם מבני כוח שנטועים בלב המיינסטרים. זאת על מנת להרהר על האופן בו סוגי דימויים שנדמים זניחים וסהרוריים מבנים את תפיסת המציאות שלנו ויוצרים סדר יום פוליטי. היא מלקטת פסולת ויזואלית ומהרהרת על אופני ייצוג, ועל הגבול הדק שבין הקיצוני והפופוליסטי.

בהרצאה משלובות סצינות שצולמו באמצעות מצלמות אבטחה במגדל מגורים. באלה מופיעה קגנוב לצד גבר ונשים נוספות, במה שנדמה כסצינה טראשית אלימה, שלא ברור אם התרחשה באמת. האם מדובר בסרטון מהאינטרנט (found footage), או שמדובר בסצינה מתוסרטת לגמרי?

בעוד שהטקסט שהיא נושאת מציג רצף מחשבה בהיר, לסצינת המכות אין התייחסות מצידה, או מצד הקהל המצולם. ההתרחשות האלימה מתפקדת כמעין נקודה עיוורת בניתוח המציאות של קגנוב, פנטזיה על מין ואלימות שנשארת לא מתומללת, אלטר אגו שמבליח מבעד לניתוח השכלתני. כפי שמרמז שם העבודה, קגנוב יוצרת תחנת שידור חרבה. היא תוהה האם התשדורת הרוסה, או שמא מעשה השידור השאיר אחריו הרס. 

* Debris - השאריות הקטנות שנותרות לאחר פיצוץ, תאונה או התרסקות.

התערוכה מוצגת בתמיכת המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית ת"א-יפו, וקרן יהושע רבינוביץ לאמנויות. הפקת העבודה התאפשרה בסיוע משכן האמנים הרצליה.

צוואר ברבור | כנרת לוי

אוצר: אבי לובין

נקודת המוצא בתערוכתה של כנרת לוי היא דימוי של מוטל – מלון דרכים, שמציע מיטה נקייה, מקלחת ואפשרות לנוח לצד הדרך. היא מפרקת ומצמצת את המוטל לארבעה אלמנטים – רכב משפחתי אדום שניצב בחנייה, שלט עם הכיתוב "MOTEL", שיח ירוק ובריכת שחייה. לוי עוסקת בשאלות של משפחתיות, דאגה, אמפתיה וחום, אבל בוחרת דימוי של מלון דרכים, ולא של סלון או חדר ילדות. היא מייצרת אזור מעבר ובוחרת בחנייה והחצר של המוטל, ולא בחדרים, כזירת ההתרחשות.
הסצנה שמרכיבה את העבודה נראית במבט ראשון גנרית ואנונימית. ובכל זאת נראה שיש סיבה להנציח את האירוע בעבודת אמנות. למרות האנונימיות, היא מצליחה ללכוד זמן ומקום ספציפיים, על אף הדימוי הכל-אמריקאי, היא מצליחה לייצר חוויה מקומית, ולמרות היעדר הפרטים, הסיפור שמוסתר מהצופה מצליח לצוף. במקביל היא מזמינה את הצופים להטעין את הסצנה בזיכרונות והסיפורים שלהם וללכת הרבה מעבר לנסיבות הקונקרטיות שבהצבה.

ירח כחול | עדי עוז-ארי

אוצרת: שרי גולן

איך מדברים את מה שלא ניתן להגות אותו? אמנות נכנסת למקום שבו המילים נגמרות ועדיין, בעיני, ישנו צורך להתבונן לעומק ביצירות האמנות על מנת לחזור דווקא עם מילים אל המקום המושתק.

"ירח כחול" הוא השם הניתן למופע הירח בשני מקרים - ירח כחול חודשי וירח כחול עונתי. בפועל צבע הירח אינו שונה מהרגיל במועדים האלה. עם זאת, מאז 1980 התקבלו דיווחים ברחבי העולם על ירח שנראה כחלחל בגוון שלו. ככל הנראה מקור התופעה מגיע מפליטת גזים בלתי נראים לאוויר, דבר המשנה את הנראות האופטית של הירח. דימוי הירח הכחול מופיע בעבודות הציאנוטייפ שממוקמות בחלק השמאלי העליון של הקיר הפותח את התערוכה, והוא נוצר באמצעות הנחה של תבנית עוגה עגולה שבתוכה גלדי פצעים.

"הקיר הכחול" שמוצב בכניסה לתערוכתה של עדי עוז-ארי "מציף" את הצופה מבחינה ויזואלית וחושית. כמו עבודות שונות של האמנית, קיר זה הוא ניסוי מתמשך המותח את הקצה החומרי  ואת הגבולות בין מדיום למדיום.  

במבט ראשון העבודות של עוז-ארי נראות מופשטות או מושגיות. זו אכן שכבה אחת שלהן, אולם בכולן יש גם רבדים אוטוביוגרפיים. עוז-ארי חוזרת שוב ושוב לעיסוק בכאב. הכאב מופיע אצלה כסוג של "לחץ אוסמוטי" שמוביל לאיזון לחצים בין מחוללי הכאב הפנימיים (רגשיים) למחוללי הכאב החיצוניים (הגוף). אף שהגוף הוא השחקן המרכזי בעבודות שלה, לרוב הוא מופיע באופן עקיף ומרומז. רוב ההתייחסויות לגוף שאובות מתוך העולם הרפואי והפרא-רפואי. חלקן מציגות הסתכלות פנימית על הגוף, תוך שימוש בצילומי רנטגן או אניוגרפיה (הדמיית כלי הדם), מתוך רצון לחשוף את הפנים או את הכאב הפנימי, שאינו יכול להיראות או להישמע. אחרות מציגות מבט חיצוני על הגוף וחושפות פגיעות, כמו גלדים של תלישת שיער, צלקות של חיתוך עצמי, שטפי דם ועוד.

בעבודותיה של עוז-ארי קיים קשר תדיר להסתרה והסוואה. זהו דיאלוג מתמיד, רווי מתח, בין הרצון לגלות לרצון להסתיר דבר סוד. להסתרה, להסתתרות ולהסוואה ישנו גם הקשר אוטוביוגרפי, בהיות עוז-ארי דור שני לשואה. הטראומה אשר נצרבה בגוף המשיכה להיות משורשרת באופן בין דורי, באמצעות מערכת יחסים הורית רצופה באלימות. זוהי מערכת יחסים מורכבת המופיעה בדרכים שונות באמצעות אלמנטים של מחיקה וזיכרון. מחיקה אחת מתקיימת כאשר הדיוקן שלה מוסתר באמצעות חשיפה יתרה של אור - ההבזק של הפלאש. מחיקה נוספת מתבצעת בעבודות וידאו שבה דמותה הולכת ונמחקת מהצילום על ידי שפיכת חומצה על השקופית. בעבודות אחרות ישנה הסתרה: דמות שהראש שלה מוסתר על ידי עיגול שחור או ראש עם חור פעור בתוכו, שנוצר באמצעות פציעה של השקופית.

נראה שהביוגרפיה של עוז-ארי שזורה באופן אילם בתוך עבודותיה, אבל בעצם הן מדברות אותה בשפה מלאת קודים סודיים שמייצרת אסתטיקה ייחודית ורגישות גבוהה, המזמינה את הצופה להתענג על החומר ודרך כך להכניס אותו אל מסתרי עולמה. כל זאת, תוך בחינה מתמדת של גבולות המדיומים השונים ועצם היכולות של האמנות לינוק כאב בשורשיה ולייצר מתוך כך פרחים מופלאים.

התערוכה מוצגת בתמיכה של בנקאות פרטית - בנק לאומי


עדי עוז-ארי, ירח כחול, אוצרת שרי גולן, צילום לנה גומון
עדי עוז-ארי, ירח כחול, אוצרת שרי גולן, צילום לנה גומון
עדי עוז-ארי, ירח כחול, אוצרת שרי גולן, צילום לנה גומון
עדי עוז-ארי, ירח כחול, אוצרת שרי גולן, צילום לנה גומון
עדי עוז-ארי, ירח כחול, אוצרת שרי גולן, צילום לנה גומון
עדי עוז-ארי, שלושה חיילים קולאג׳, 2021
דניאל קגנוב, Debris Station, צילום לנה גומון
דניאל קגנוב, Debris Station, צילום לנה גומון
דניאל קגנוב, Debris Station, צילום לנה גומון
דניאל קגנוב, Debris Station, צילום לנה גומון
כנרת לוי, צוואר ברבור, אוצר אבי לובין, צילום לנה גומון
כנרת לוי, צוואר ברבור, אוצר אבי לובין, צילום לנה גומון
כנרת לוי, צוואר ברבור, אוצר אבי לובין, צילום לנה גומון
כנרת לוי, צוואר ברבור, אוצר אבי לובין, צילום לנה גומון
כנרת לוי, צוואר ברבור, אוצר אבי לובין, צילום לנה גומון
עדי עוז- ארי, כמו ירח ציאנוטייפ, 2020
 
תודה, הבקשה נשלחה.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.
9121*
 
 
 
9121*