כניסה
70 שנה למדרשה

המדרשה בפייסבוק
הצטרפו לרשימת התפוצה של גלריית המדרשה - הירקון 19

מידע על העבודות

מידע על העבודות

מירי סגל
תלוי, 2016

בעבודה גן מ-2012 פיזרה מירי סגל בסטודיו שלה "מתקנים להגברת השראה", והמבקרים הוזמנו להתנסות בהם. הנחת המוצא של העבודה הייתה שההיסט הפיזי יוצר שינוי נפשי ותודעתי. המתקנים מבקשים לבטל חלק מהמגבלות הקיימות בסטודיו (למשל, העובדה שהחלון בסטודיו גבוה מדי ולא ניתן להסתכל מבעדו החוצה) ולשנות שוב ושוב את נקודת המבט של המבקרים (לשבת על כיסא תלוי באוויר, על "מתקן היפוך", על נדנדות ריחוף וכו'). באחת העבודות/מתקנים, "תלוי", יצרה סגל פינת שיחה אוטופית לזוג, באמצעות תלייה באוויר של שני כיסאות בית קפה ושולחן. הכיסאות תלויים זה בזה באופן שתנועה באחד מהם מהדהדת בכיסא האחר. העבודה מנתקת את המשתתפים מהגרביטציה ומההקשר הפיזי של החלל, על הפרעותיו, ומייצרת תנאים של אמפתיה פיזית באמצעות ההדהוד התנועתי המתקיים בין שני היושבים. מתקן זה עבר טרנספורמציה כדי להתאימו לתנאי התצוגה של ביתן הלנה רובינשטיין. במהלך התערוכה, במועדים שייקבעו מראש, יוכלו הצופים לתאם שיחה אישית עם האמנית (ומספר אורחים נוספים) ולקיים שיחה בפינת הישיבה התלויה באוויר.

ליאור שביל
פרוטוקול V: תרגיל נרחב של כושל, נכשל, מכשיל ומצב של התאוששות, 2016

פרוטוקולים הם סדרת תרגילים המבוססים על מחקר מתמשך של תיאוריות ואסטרטגיות נגד התקוממות. במדריך שהוציא הממשל האמריקאי בשנת 2009 הוגדרו פעולות נגד התקוממות כאסטרטגיות פוליטיות שנועדו להגן על האוכלוסייה מפני אלימות ולחזק ישויות שלטוניות "לגיטימיות". המדריך מתפקד כספר עזר לצבא ומכיל פרוטוקולים מפורטים לחיילים שמשרתים בשדה. כך למשל, הוא מתאר מה נדרש מחיילים לומר או לעשות כדי לשמור על נזק מינימלי, כשהם מבצעים פעולות כמו תרגילי "חיפוש ושליטה" ונתקלים באוכלוסייה ילידית.
הפרוטוקולים הם לרוב תרגילים פרפורמטיביים. זוהי דרך לא שגרתית שמחברת שתי מסורות סותרות של התיאטרון: התיאטרון הפוליטי הפדגוגי ותיאטרון האימפרוביזציה. הראשון הוא טכניקה שמשתמשת בתיאטרון כאמצעי לקדם שינוי פוליטי וחברתי. השני בצורתו הטהורה ביותר הוא תיאטרון שבו כל, או רוב, מה שמוצג על הבמה נוצר באותו רגע, וקשור לקומדיה בדרך כלל.
לצורך התערוכה בנה ליאור שביל מערך פיסולי. זהו מיצב המזכיר מתקנים שמחקים אזורי קונפליקט אורבניים. אתרים אלה הופכים למציאויות אלטרנטיביות, או מערכים בימתיים, שבהם ניתן לשחק "משימה". הם מבקשים לפרק את היחסים בין אתר, היסטוריה, נרטיב ועדות.
במהלך השבועיים האחרונים של התערוכה יתקיימו שתי סדנאות בנות שלושה ימים לקבוצה של כ-10 נרשמים. המשתתפים יתרגלו את שתי טכניקות התיאטרון המוזכרות. הם יקיימו חזרות על טקסטים ותרגילים, שחלקם מבוססים על מדריכים של הכשרה צבאית. הם יעמדו על סטריאוטיפים שמגולמים בתפקידים השונים ויחקרו ויאתגרו כוריאוגרפיות של תנועה, תוך אפשרות לקדם הבנה אחרת. כל דיאלוג, פעולה, סיפור או דמות ייווצרו באמצעות שיתוף פעולה של השחקנים. יש להם משמעות משותפת לכל, ובמקביל משמעות שהיא ייחודית לכל אינדיבידואל.
 פרוטוקולים הם ניתוח וביקורת תיאטרוניים, שחוקרים, מציגים, מנתחים והופכים את המציאות המדכאת שבה אנחנו חיים ויוצרים. התרגילים מהדהדים קשרים אנושיים וההקשר החברתי הופך אמצעי לניסוי אמנותי. בפרוטוקולים הגלריה לאמנות הופכת להיות זירה שבה הצופה הופך לשחקן.

אלונה פרידברג
כיתה, 2016
העבודה היא רהיט אחד עשוי עץ. חלקו האחורי – מסך גדול ממדים. על המסך מוקרן בהקרנה אחורית מונטאז' קולאז'יסטי שארוגים בו יחד ספירלות, מערכי RGB שמתחלפים לטקסט כאשר "תלמיד" מתיישב ליד שולחן הלימודים. לפני המסך ניצב שרפרף לשימוש של צופה אחד בכל פעם, ומולו שולחן שעליו מונח טאבלט ובו הקרנה של סטודנט מהמדרשה מנגן בגיטרה בס. הוא מלווה בגיטרה שיר בן דקה מתוך פרויקט של שירי ילדות שהקליטו ותיקי היישוב היהודי. נשמע בו קולה של אישה מבוגרת שרה על חלוצי העמק חשופי הזרוע ושזופי הפוני.
להצבה שני אופני מבט. הראשון הוא של המשתמש היושב על שרפרף/ספסל הלימוד עם הגב להקרנה ומביט בווידיאו שבטאבלט. השני הוא מבט כולל ששייך לצופה המביט בווידיאו המוקרן ובמשתמש שמפעיל את העבודה.

אפרת גלנור, קלמניה, 2016
ציור על דיקט של "נוף המדרשה". שילוב של הנוף הקיים עם זיכרונות מחוות קלמניה מתחילת המאה ה-20. בלב הציור נמצא הסיפור הבא על האתר:
"מצד ימין לשער עמד באופן קבוע נער ערבי צעיר עם פחית עשויה מהחומר ליזול. לפני השער עצמו הייתה שוקת של מי ליזול. הליזול שימש לחיטוי של באי החווה נגד מחלת הפה והטלפיים, מכיוון שבחווה הייתה רפת גדולה (ומשוכללת לאותה תקופה). כילדים צעירים, כיתה ד או ה, נהגנו להתהלך רוב היום יחפים ברחבי האזור. לנער הצעיר בכניסה קראו נואר (שחור בערבית), בגלל צבע עורו הכהה, והוא דאג שכל אדם שנכנס לחווה יטבול את כפות רגליו בליזול. אני זוכר שצבע העור הלבן של הילדים היהודים גירה את הנער, ובאחת הפעמים שהוא משך את רגליי (היינו עם בגדי חאקי קצרים), הוא ניסה לפתות אותי להיכנס איתו מתחת לשיח הבוגנוויליה הגדול, שהיה בהמשך החומה ושימש כמסתור מפני השמש".

מבחן מיכל היימן (M.H.T.)   מס. 4 – אבחון ניסיוני של יחסי קרבה, 2010
עד היום יצרה מיכל היימן ארבעה מבחנים – מבחני מיכל היימן (M.H.T 1-4). המבחן הראשון – מבחן מיכל היימן  מס. 1 – הוצג והופעל לראשונה ב-1997, בדוקומנטה בקאסל. הוא התבסס על מבחן ההשלכה הפסיכולוגי הקלאסי (TAT). המשתתפים/צופים התבקשו על-ידי מאבחנת לדבר או לכתוב על תצלומים שהיו בתוך קופסה כחולה. אלה כללו דימויים הקשורים למרחב הגיאו-פוליטי הישראלי, ונאספו מאלבומי משפחה פרטיים, מארכיונים ציבוריים ומספרים. מבחן מיכל היימן מס. 2 מיועד לנשים והופעל לראשונה ב-1998. הוא כלל קופסה ירוקה ובה תצלומים של חמותה לשעבר, שנהגה להצטלם כשהרקע מאחוריה תואם את לבושה.  נשים התבקשו לשבת על ספות ולדבר עם המאבחנת על דימויי נשים מתוך הקופסה. מבחן מיכל היימן מס. 3 הוצג במסגרת פסטיבל עכו בשנת 2004. היימן בנתה מעין מכונה/מעבדה. המשתתפים נכנסו ושכבו על ספות בשתי קומות, מחוברים ביניהם ברשת תקשורת, צופים במסכי טלוויזיה ולידם מיקרופונים. יחד עם מנחה, עורך וידאו, רשם וצופים, הם התבקשו לחבר גרסה אחת משותפת למה שראו. המבחן הרביעי הוצג בשנת 2010 במוזיאון ואן אבה בהולנד והתבסס על מבחן של הפסיכואנליטיקאי היהודי-הונגרי ליאופולד סונדי. מבחן זה מופעל במסגרת התערוכה "בית ספר לאמנות" בביתן הלנה רובינשטיין. זהו אבחון ניסיוני של יחסי קרבה. המאבחנת מציגה למשתתף מקבצי כרטיסים עם פורטרטים ודורשת ממנו להצהיר על משיכה או דחייה כלפי הדמויות שמופיעות בכרטיסים.

דור זליכה לוי – שירי המלחמה הבאה
פרויקט "שירי המלחמה הבאה" מבקש להעניק פרשנות מחודשת לשירי מלחמה יהודיים-ערביים מתקופת מלחמת ששת הימים. השירים שהיללו את צבא ההגנה לישראל והושרו בשפה הערבית ללחנים עממיים, הופצו בישראל אך לא זכו להיכלל באוספים הקאנוניים של שירי המלחמה ונשכחו במרוצת השנים. לאחר שנתגלו מחדש, השירים נדגמו בידי מפיקי מוזיקה אלקטרונית שעיבדו אותם לכדי יצירות מוזיקליות חדשות. במסגרת אירוע חד פעמי, מעין "טקס" שיתקיים במהלך התערוכה, היצירות החדשות ינוגנו מלוות בקומפוזיציות וידאו ריאקטיביות שיצר זליכה לוי בהשראתן (מופיעים: עופר טיסר, יובל שנהר, אביעד סינמנס). בנוסף, אפשר יהיה להאזין באחד המחשבים ב"ספרייה" למיקסטייפ שערך אורי 'מיקסמונסטר' ורטהיים עבור הפרויקט.

עפרי כנעני וציבי גבע, השווה והבדל, 2016
שני מקרני שקופיות המכוונים אל אותה נקודה על הקיר מקרינים שקופיות אחת על גבי השנייה. מקרן אחד מקרין שקופיות המתעדות יצירות ופעולות אמנותיות. המקרן השני מקרין דימויים שהם תוצרים של מחוות פשוטות על גבי שקופיות ריקות: רישום בטוש שחור ואדום; חירור בנעץ; כיסוי וחשיפת השקף. תצריפי הדימויים משתנים הודות לחוסר הסנכרון בין שני מקרני השקופיות. התזמון השונה גורם לכך שהעבודה משתנה לכל אורך התערוכה (מספר תצריפי הדימויים הוא כמספר הצירופים האפשריים בין כל שקופית ושקופית בשני המקרנים).
ההצבה של השקופיות מזכירה את שיטת ההוראה האקדמית המסורתית המושתתת על "השווה והבדל" (Compare/Contrast) שבה מלמדים את תולדות האמנות באמצעות השוואה בין שתי יצירות. ביצירה זו שני הדימויים המיועדים להשוואה קורסים זה אל זה, וההיתכנות להשוואה, הבהרה או לימוד מוחלפת בפרשנות רגעית, התמסמסות הדימוי או באפשרות לאחדות.
מתקני ההקרנה בתערוכה מחזירים אותנו לימים שבהם לטכנולוגיה הייתה נוכחות פיזית ופיסולית בחלל: החום המופק מהמנורות; השחיקה האיטית של התמונה בשל האור המוקרן עליה; הפס קול המושמע בחלל כתוצר של זמזום מאוורר, וקליק המושמע בכל סיבוב בקרוסלה של מקרן השקופיות, הופכים את חדר השקופיות לחדר פלאות שבו המתודלוגיה של תולדות האמנות יכולה לקרוס בכל רגע לסדרה של מחוות רגעיות.
לצד המקרנים, על אותו שולחן, מונחת מזוודת השקופיות של רפי לביא, ששימשה אותו בשיעורי אמנות מודרנית ועכשווית. בתחילת שנות התשעים נתן לביא את המזוודה במתנה לציבי גבע, בתקופה שזה העביר במדרשה קורס באמנות עכשווית.

סדנה עם בועז ארד
הסדנה תדון במעבר של אובייקט מחפץ לדימוי, ומדימוי לעבודת אמנות.

תום פניני
The Helena Ppoker Tournament
טורניר אחד, תשעה אמנים ומנצח אחד.
ערב אחד שבו יוכלו האמנים להמיר עבודות אמנות לצ׳יפים, לשוחח על כלכלת השוק, על ערכה של עבודה, ולהמר על מרכולתם. בסוף הערב, מנצח אחד יוכל לחזור הביתה עם שמונה עבודות נוספות, ולהפוך לאספן.

MEN #2 – מיצב ופרפורמנס מאת עינת עמיר

במהלך התערוכה, במועדים שונים יתייצבו מאחורי פודיום מיוחד שנבנה לתערוכה 10 מרצים גברים מהמדרשה, כל אחד במועד אחר על פי לוח זמנים שיפורסם לציבור, ויקריאו את המאמר: ״גברים מסבירים לי דברים״ מאת רבקה סלוניט, 2008. בין המשתתפים: יאיר גרבוז, אורי קצנשטיין, עידו בראל, רועי רוזן, גלעד מלצר, ועוד.

מאמר חשוב זה, שלצורך התערוכה תורגם לראשונה לעברית, מדבר על האופן שבו גם גברים משכילים ונאורים ביותר חוטאים ללא ידיעתם בהסגברה, תופעה שבה הדובר מניח מראש שהאישה שאיתה הוא משוחח מבינה פחות ממנו בנושא השיחה, גם בנושאים בהם אינו בקי. במאמר מספרת הכותבת, בין היתר, על אנקדוטה שבה היא נכחה במסיבה וגבר ניגש אליה ואמר שהוא שמע כי היא כתבה מספר ספרים. היא החלה לספר על הספר האחרון שלה אודות אדוארד מייברידג', כאשר באותו רגע הגבר קטע את דבריה ושאל אם היא שמעה ״על הספר החשוב מאוד של מייברידג׳ שיצא באותה שנה״, מבלי להניח לרגע שהיא זו שחיברה את אותו ספר חשוב. הסיפור הטראגי-קומי ממשיך כאשר היא מנסה לציין בפניו שוב ושוב שהוא מדבר על הספר שלה, אך הוא אינו מפסיק להסביר לה על הספר שאותו לא קרא כלל.

העבודה מאירה את המרצים באור כפול: גם כאלו שאליהם מכוון הטקסט הביקורתי, וגם כאלו אשר מקריאים אותו לציבור ובכך בעצם הם אלו שמס(ג)בירים אותו. היא גם גורמת למעשה לגברים המשתתפים לקרוא את המאמר של סולניט.

כדי להדגיש את הכפילות של המבקרים/מבוקרים, יזמה עמיר הפקה של 5 דגמים של חולצות, שעוצבו על ידי חמשת אמניות ישראליות בעלות שם: מיכל נאמן, מיכל היימן, מאיה אטון, ורד ניסים, מיכל בראור. כל עיצוב מכיל בתוכו סטטיסטיקה מגדרית שונה על עולם האמנות הישראלי: היחס המגדרי בין נשים לגברים המיוצגים בגלריות בארץ, היחס המגדרי בין מרצים למרצות באקדמיות בארץ, היחס המגדרי בתערוכות יחיד מוזיאליות בארץ, ועוד.
בחלל המרפסת, לצד הפודיום, מוצבים חמישה פורטרטים בגודל מציאותי של חמישה מרצים מהמדרשה, לבושים בחולצות ה"קולקציה". כמו כן המרצים אשר משתתפים במיצג ילבשו את אחד מחמשת העיצובים, לבחירתם. כל חולצה תיוצר במספר עותקים מוגבל, ותהיה זמינה לרכישה. 


אופירה הוניג ואיה פלדמן, כניסה ביציאה, Last Insight,  2016
בדרכו החוצה מן התערוכה, הצופה נתקל בעמדה ובה טאבלט וזוג אוזניות. זהו מעין תא וידוי או קלפי.
הצופה מתבקש להניח את האוזניות, לקחת דקה, להפנות קשב פנימה ולברר חוויה פנימית, לחשוב על הביקור בתערוכה ועל העבודות שאותן ראה ולבחור צבע מפלטת הצבעים המוצעת לפניו.
זהו ניסיון לכמת את החוויה הרגשית והאסתטית שעובר כל צופה בתערוכה ולתמצת אותה לצבע אחד.
בקיר הסמוך, מוצב מסך ועליו יצירה צבעונית, המורכבת ממרובעי צבע – סך כל הבחירות של הצופים באותו היום. הקומפוזיציה והרכב הצבעים משתנים עם כל בחירה אישית, כך שהיצירה הקולקטיבית הנוצרת משתנה לאורך היום. בסוף כל יום המערכת מתאפסת והיצירה המשותפת מתחילה מחדש.
מתוך הדיאלוג בין אמנות וטיפול באמנות, העבודה מבקשת להתמקד בתפקידו של הצופה בהתייחסות למושגים של קוהוט ווויניקוט: יחסי חוויה-תגובה, צופה-נצפה, אוביקט-סוביקט.
"הכניסה פנימה ביציאה החוצה" הינה יצירה להנכחת הצופה בתוך המשולש יוצר-יצירה-צופה.
ב-26 בחודש יוכלו הצופים להשתתף ברב שיח בנושא אוצרות, אמנות וטיפול באמנות עם היוצרות, אוצר התערוכה ומרצים נוספים מהתואר השני בטיפול באמנות חזותית.

תודה, הבקשה נשלחה.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.