הראיון פורסם בכתב עת °1280 מס'13, סתיו 2005
הדס רוזנברג-ניר היא בוגרת המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, עוסקת זה עשרים שנה בהוראה ובעבודת סטודיו. מלמדת במדרשה לאמנות ובחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה.
ג': באיזה משפט היית רוצה לפתוח את הריאיון?
ה': "נולדתי באשקלון, אני גרה בראש העין. אני אוהבת את טבריה, אילת וקרמיקה".
ג': איך היית מתארת את היחס שלך לקרמיקה?
ה': הקרמיקה היא בשבילי בחירה עיקשת במה שבדרך כלל נראה מעודן ומבריק ובעצם ממש לא "מבריק", מה שלא מייחס לך תואר הדר וכישרונות נעלים, תחום שיש בו הרבה מושגי גנאי מז'רגון האומנות המודרנית: דקורטיביות, טכניקה הכרחית ממכרת, עבודה פיזית לא מתפשרת, חומר תרפויטי, ריפוי בעיסוק, , פריבילגיה לנשים עשירות, עיסוק לשעות הפנאי, חוג... כל אלה עדיין לא הצליחו להרחיק אותי מהתחום. למרות הקושי אני עדיין מאמינה שהחושים שלי והיכולת הנרכשת שעמלתי עליה במשך שנים יסייעו ויצדיקו את האהבה.
נתן זך כתב "בכל פעם שאני מתאהב משהו בי מסרב, זאת הדרך שלי להזהיר את עצמי מעצמי". כשהתאהבתי בקרמיקה לא הכרתי את השיר.
אני אוהבת מאוד קדרות, עיצוב ועבודות קרפט מוקפדות, מתפעלת מהישגי טכניקה וצבע וסובלת מנאמנות יתר למקצוע.
זמן רב לא ראיתי בעצמי אמנית, וכל מי שכינה אותי בתואר מכובד זה זכה לתיקון מדוקדק – אני בעלת מקצוע, קרמיקאית.
ג': באיזה אופן ה"סירוב" מצד אחד ונאמנות היתר למקצוע מצד שני באים לידי ביטוי בעבודותייך ?
ה': בתערוכה "אופק מלאכותי" בבית כהנא 2004 היה ביטוי וביקורת לתחושת הנאמנות שלי למקצוע. התלבטות בנוגע לבחירה והחלטות שבהן הכרעתי לפי טובת המקצוע. התערוכה עסקה בבעיות שיפוט - דילמות ותחושות שמקורן בקושי לזהות את הנכון התקין. שם התערוכה הוא שמו של המכשיר Artificial Horizon שנמצא בתא הטייס ומאפשר התמצאות מרחבית בחלל. נוכח דיוקו, יש תמונה מדויקת של מקום האדמה והשמים. ולמרות זאת החושים והרגש עשויים לתת אבחון שונה. לעתים נוצר קונפליקט בין תחושת החושים ובין ההיגיון: האדמה והשמים מחליפים כיוון, ושיפוט לא נכון בשנייה גורלית עלול להביא לידי התרסקות.
כשהייתי ילדה נהגתי לשחק עם עצמי בבלבולי התמצאות. ניסיתי להפוך את הקירות בחדר השינה ולהכריח את עצמי לחוש שאני בכיוון הפוך למציאות. לטיפול דומה זכה המכשיר: ציטוטים מחלקיו הופיעו על אובייקטים ועל לוחות פורצלן שטוחים. ההכפלות יוצרות נוכחות לכמה מצבים שונים בו זמנית . באחדים משולב רישום אובססיבי "נע" עם שמות מזהים ומצבים במכשיר, במגמה לערער את מה שנראה סטטי , ולהסיר תחושה של אינדיקציה חד משמעית.
על אחד הלוחות הופיע משפט "פורי פום פהפה פורי פום פהפה, אוי כמה שאני יפה". גם משפט זה מכריז על בעיית שיפוט, שכן נקודת השיפוט האישית משתנה באופן סובייקטיבי ללא כל קשר למצב יחסי, למציאות. המשפט לקוח מההצגה עוץ לי גוץ לי, והוא נאמר בשירה רועמת, בניגון אופראי על ידי דמות המשרתת המכריזה על עצמה כיפיפייה אמתית אף שהיא כעורה.
כאן יש התייחסות לקרמיקה כמדיה בעלת איכויות מעודנות ומתייפייפות שבעטין היא מזוהה כדקורטיבית ולא כאמנותית. הקרמיקה מכריזה על יופיה ועל תקינותה, ולכן החומר הקרמי שבחרתי הוא שיא העידון. משטח פורצלן וזיגוגי קריסטלים שמאוד לא מקובלים בהקשר קרמי אמנותי. על ידי שליטה בזיגוגים נוצר ציור אקוורל שמשחק בין הגלוי לנעלם.
ג': אמרת שאת אוהבת קדרות... אבל את עוסקת בשאלות מאד מורכבות. האם קיימת נקודת מפגש בין הכלי הפשוט, הנקי, ובין עיסוקך ב"בעיות שיפוט" ויצירת גופים מאוד מורכבים מבחינה טכנית וצורנית?
ה': אני אוהבת קדרות, זאת הפנטזיה שלי ויום אחד היא תתגשם. בין עבודותיי יש מעט עבודות שהן קדרות טהורה. עד עתה נסחפתי להרבה מניפולציות אחרות. בעיניי העבודות שלי פשוטות. מורכבות צורנית היא לעתים אמצעי ישיר ופשוט להשגת מטרה.
ג': את חוקרת את מהותה ואת מקומה של הקרמיקה ואת מקומך שלך על הסקלה בין העיצוב לאמנות. היכן העיצוב?
ה': ב-2004 זכיתי בפרס בתחום העיצוב. קבלת הפרס הייתה אירוע חשוב מאוד בשבילי - זה היה אקורד הסיום לקשר ביני לעיצוב המוצר. בשנות ה-80, שנות לימודיי בבצלאל, נהפכה המילה עיצוב לאבן יסוד ברכישת סטטוס. בכל פתח מספרה הוצב שלט חדש "עיצוב שיער", והספרית ענתה לטלפון ואמרה "עיצובים שלום". גם המחלקה לקדרות שינתה את שמה ל"מחלקה לעיצוב קרמי"!
אני כתלמידה צייתנית ושקדנית התאמצתי להתאים, לעמוד בציפיות. התנהלות המחלקה לעיצוב המוצר הייתה מעניינת מאוד. אט אט רכשתי לי חברים וריגלתי באופן קבוע בהגשות והווי המעצבים. גם לאחר הלימודים המשכתי ליצור "עיצובים" והתמקדתי בשוליים של תחום העיצוב, היכן שיש מקום להומור, לאמירה חברתית ולביטוי של תכנים, שמתייחסים ומבקרים את התחום עצמו.
בבדיקה לאחור נראה שלעבודות שעיצבתי מספר איפיונים חוזרים : הן חסרות שיווי משקל, מחייבות תמיכה והדבקה, לא מתפקדות, מחלחלות, שבירות ונשברות,לא ממש אסטטיות או מזמינות. העיצוב נראה כתירוץ, כטריגר שנשכח, והעבודות מתמקדות ומתמודדות עם תכנים אחרים. אין מנוס מלהודות, אני לא ממש מעצבת, אולי אמנית?
למשל, בסדרת האגרטלים שיצרתי חיפשתי צד כן באובייקט, שאבתי השראה מהכנות הצורנית של חומרי האריזה. העטיפות, אביזרי האחסון וההובלה הם ה"מוצר" האמתי של תקופתנו. חייבת להיות בהם אמינות פונקציונלית, שאם לא כן הם פשוט לא היו קיימים. הם היו נוצרים באופן אחר ונראים אחרת. במהלך היצור נוצרת שפה טכנית צורנית שממנה נובעים האובייקטים הקרמיים שלי, וכך נקודת המוצא לעשייתם היא שפה צורנית שיש בה שדר של אמינות ורלוונטיות לתקופתנו.
במטמורפוזה לחומרי קרמיקה מסורתיים הופכים החללים הפנימיים, "התת-מודע של האריזות", לאובייקטים עצמם. נשאר אזכור לעברם הפונקציונלי ועם זה נוצרת שפה צורנית שמשדרת (אני מקווה) תחושה של חיפוש אובססיבי. כלומר, העבודה אינה עוסקת בהיבטים פונקציונליים של כלי ובהיבטים עיצוביים.
גם שפת הרישום ש"מעטרת" את האובייקטים לא מקשטת. היא מאזכרת רישומי קובלט כחולים, שאופייניים למסורת ציור על קרמיקה בהרבה מקומות בעולם. הרישומים (שלי) טעונים ברישום הראליסטי, אבל נובעים מרדוקציה של צורות, מניסיון לשרטט ספירת מלאי של חיפוש.
ג': בהסתכלות לאחור, מי השפיע על הדרך שעשית עד כה?
ה': על דרך היצירה שלי השפיעו שלוש מורות, שאני מעריכה אותן ורואה בהן נשים יוצרות עקשניות וחכמות ואמניות מקוריות.
רעיה רדליך הקדימה את זמנה. בעבודתה יש שילובים מרתקים של תופעות ויזואליות קרמיות המשרתות תכנים משמעותיים.
לידיה זבצקי הדהימה בשליטה, ברגישות וב"אינטואיציה של חיה" ומשכה עד הקצה את היופי הטמון במדיה עד ליצירת תחושת קסם.
ציונה שִמשי הצליחה לטלטל, לפתות ולסקרן. בעבודתיה פרצה את ההתייחסות שמקדשת את החומר ואת הצבעוניות הקרמית. כשהייתה ראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל, הייתה תחושה שיש עם מי להתווכח, שניצבת מולך אישה חרוצה עתירת ידע ושכדאי לשוב להתנסות ולנסות, כי הרי "כל רעיון הוא רעיון טוב, כל עוד לא הוכח אחרת". ואם נכשלת, הרי בכישלון יש ערכים – "אם להתאבד אז שיהיה על בטוח, רצוי להתאבד מגבוה ולא עם נייר שיוף". לעתים אני נזכרת בהבזקי משפטים שנונים על סוגיות אמנות ומודה שרק עכשיו אני מבינה, ולא תמיד מסכימה.
יום אחד, בהומור אופייני, הסבירה ציונה את כוחם הגסטרונומי של תפוחי האדמה. אני זוכרת שציינתי לעצמי את הקרבה בין החומריות הקרמית לתפוחים. ואכן (באיחור של חמש עשרה שנה), יצרתי סדרה עם המרתק שבירקות. בסדרה זו היה תפוח האדמה השחקן המרכזי, שחקן שנבדל משאר הירקות בכך שעדיין אפשר לזהות יצורים כמותו בגדלים שונים ובצורות מוזרות. מסתבר שסוג האדמה של אזור הגידול והאבנים שנדחסות אליו מתווים את "זהותו". הפן האנושי שבירקות עניין אותי, וכשעבדתי עליהם חשתי שהם מתבוננים בי. בסדרה ניסתי להעביר קונפליקטים, דילמות של האדם המודרני.
העבודה "I can get no satisfaction" היא מיצב, ובו במת תצוגות אופנה ועליה קבוצת תפוחי אדמה משובטים (אורך כל אחד 65 ס"מ). כולם שווים בגודלם, בצורתם, בצבעם ובתווית שהיא מפרט טכני של החומרים שמהם יצרתי אותם. רק השמות שונים ומכריזים שאלה נשים. העבודה מדברת על תהליך כינון של קו ייצור חברתי, שמתגלם בצורה גסה במגדר הנשי. קיימת "פנטזיה" לשיבוט האישה לסטנדרט דומה מתוך יצירת רף גבוה שאינו מתייחס לתכונות שכיחות ומתוך מתן דגש לחיצוניות. תעשיית הקוסמטיקה תמיד פורחת! מייק ג'אגר מדבר על חוסר סיפוק מיני, ובעולמנו נראה שקיים חוסר סיפוק כללי. לא משנה מה השגנו ולא משנה מה העניק לנו הטבע - עדיין יש חוסר השלמה שיוצר תהליכים אומללים.
ג': את עוסקת בהוראה. האם העיסוק בהוראה מחדד בך את השאלות שאת עוסקת בהן?
ה': התחלתי ללמד בבצלאל מיד לאחר סיום הלימודים. ההוראה הייתה תחום שהובהר לי שאני טובה בו. ו... אני מודה שממש נעלבתי. יופי, אז אני אהיה מורה... היום אני גאה ביכולת ההדרכה שלי, וחבל שלא ניצלתי אותה לתחומים חשובים יותר מאמנות. העיסוק בהוראה מחדד בי שאלות בנוגע לערכים, לצדק חברתי, ליושר ולאיזון...
ג': לאחרונה התחלת ללמד בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה ואת נלהבת מאוד מהמקום. מה מיוחד בו?
ה': החוג לאמנות -יצירה ממוקם בבנין היי-טק מדהים שיועד לאמנויות. בבניין שולבו חוג למוזיקה חוג לתאטרון וחוג לאמנות. חללי ענק שמיועדים לתצוגה מחברים בין התחומים.
סדנת הקרמיקה סמוכה לסדנת מיצג ענקית, מעליה סטודיו למחול ומעליו אולפן הקלטות.
במתחם יש מגוון סדנאות אמנות, חדרי עבודה לסטודנטים חכמים שבחרו ללמוד שם לתואר שני, קפיטריה והמון זכוכיות ונוף.
אני גאה לעבוד בסדנה שבעבר בנו וניהלו אותה מורים כמו חנה צונץ, רעיה רדליך ואודי אבן - אמנים קרמיקאים, שהבינו את הייחוד והפוטנציאל שבתחום. אני מוצאת בסדנה אביזרים, חומרים וציוד שנבנו והותאמו מתוך שימת דגש על צרכים ארגונומיים והקפדה מקצועית. אני מקווה שאצליח לשמור על האותנטיות של התחום, ללא התחזות וללא ניסיון מאולץ להתחבר בכוח.
