המאמרים המכונסים בגיליון השלישי של "עולם קטן" מבקשים להאיר היבטים שונים בשדה הייצור והצריכה של ספרות הילדים, הנוגעים לחינוך ועיצוב הזהות של ילדים.
לכאורה אין כל חידוש בהצבעה על יכולות החינוך והחניכה של ספרות הילדים. העובדה שמחבריה מבוגרים בעוד נמעניה (הפורמליים) הם צעירים, השפיעה מאז ומתמיד על הרצון לראות בה ערוץ קבוע וחד-צדדי של הנחלת מסרים, שיעברו מבעלי הידע וקובעי מדיניות התרבות אל מי שנתונים לחינוכם ולפיקוחם.
עם זאת המאמרים בגיליון זה אינם דנים במובן מאליו. חלקם מאירים את סיפור החניכה ועיצוב הזהות מ"בפנים", ומתארים את הדרכים הספרותיות שבאמצעותן מעצב הטקסט סיפור זה או מטיל בו ספק. חלקם חותרים להתבונן במשמעויותיו של מעשה החניכה מ"בחוץ", דהיינו מנקודת מבט של הפילוסופיה וחקר החינוך, ועומדים על היתרונות הגלומים בו ועל חסרונותיו.
חשיבותן של שתי קבוצות המאמרים זהה: הם מזמנים לנו פֶּתח הצצה אל מבני העומק הסוגסטיביים של היצירות לילדים ולנוער.
שלושת המאמרים הפותחים את הגיליון הנוכחי עוסקים ביצירות ספרות שבמרכזן, כתֶמה מובחנת, מצויים יחסי חניכה מוכרים: שהִייה בחברה בין-דורית, השגחה הורית, טיפוח פעוֹטים וחינוך פורמלי ובלתי פורמלי. המאמר הפותח את הגיליון הוא מאמרה של
יעל דר, הממפה את גילוייהן השונים, הכפולים והמכופלים, של האינטראקציות בין מבוגרים לילדים בשירת הילדים העברית לגיל הרך: הרובד התמטי; רובד כתיבת היצירה; הרובד הפרשני; ורובד מימוש הטקסט – קריאה בקול והאזנה. דר מציגה את מערכות היחסים הבין-דוריים המגוונות הללו כסיפור העל של ספרות הילדים המודרנית. המקרה הישראלי, שבו היא דנה, מלמד כי ברוב שירי הילדים הנדונים מייצגת הנוכחות הדורית הכפולה יחסי אהבה, השקעה וטיפוח. דבריה חושפים אפוא את האתוס המגונן שרבים מן השירים הללו שאפו לכונן ולחזק. בו בזמן, טוענת דר, מרמזת הגישה המגוננת על יחסי התלות המתקיימים בין ילדים לבין הוריהם ומוריהם.
לכאורה דן גם מאמרה של זיוה שמיר בזיקה בין-דורית מגוננת כזו. המאמר, שעניינו שיר הא"ב של ח"נ ביאליק – "הגדי בבית המלמד", מתאר מערכת יחסים אידילית בין מורה לתלמידו. המורה מעודד את תלמידו, מתפאר בהישגיו ונוהג בו ברוך ובאהבה. אך שמיר מסירה את המסווה מעל המצג האידיאלי הזה ומבהירה כי מחברו לא הציג מערכת יחסים זו כמופת, אלא ההפך הוא הנכון. ביאליק שם את התפארות המלמד ללעג ולשנינה ומתח באמצעותה ביקורת על אתוס הלמדנות בחברה היהודית ועל שיטות הוראה שחלף זמנן. שמיר מציעה אפוא לראות בשיר האופטימי והתמים לכאורה שיר ביקורתי, המציג את ההתרפקות על סיטואציית החניכה ועל הגמיאה-בשקיקה של דברי המורה כמִשגה היסטורי, שעודד תלות ופסיביות שלא בעִתן.
השאלה עד כמה ראוי לחברה המודרנית לקדש ולהנחיל מודלים מסורתיים של חניכה נדונה גם במאמרו של
הרצל ברוך, שבוחן את תפיסות הפילוסופיה החינוכית בשתי יצירות קלאסיות לילדים: 'הרפתקאותיו של פינוקיו' לקולודי (1881-1883) ו'הענק וגנו' לוויילד (1888). ברוך דן בדרך שבה התגבשו התפיסות המודרניות האופטימיות על אודות טבע האדם בפילוסופיית החינוך של המאה ה-19. היצירות הנדונות מייצגות שתי תורות פילוסופיות כאלה, החולקות הנחת יסוד משותפת לפיה מערכת היחסים בין הדורות רצופה מתחים ומאבקים. ההבדל בין שתי הגישות טמון בהנחות היסוד שלהן באשר לטבעם של הנאבקים; האחת רואה בילד בול עץ גולמי ובמחנכו מגלף רציונלי; והאחרת – צמח עדין בעלת מנגנוני ויסות טבעיים מול גנן עתיר כוח הנדרש לריסון עצמי ולחמלה.
עניינם של שלושת המאמרים הבאים בגיליון הוא הדרכים השונות שבאמצעותן ספרות הילדים מעצבת, מחנכת ומעבירה מידע אל נמעניה.
נורית גוברין דנה במאמרה בדוגמאות ספרותיות חלוציות שעניינן חינוך מיני לילדים ולנוער בארץ ישראל. במאמר נדונים הספרים 'הזרע למינהו!' שחיבר ח"א זוטא (תרס"ט) והספר 'אמא הגידי לי...' שכתבה הסופרת הצרפתיה ג'רמן מונטרה שטראוס ותרגמה לעברית שלומית פלאום (תש"ד). גוברין מאירה את הלבטים בהנחלת הנושא לילדים ובני נוער בארץ ישראל במחצית הראשונה של המאה העשרים. העובדה כי הגישה הישירה שבה נקט זוטא הושתקה בזמנו וחזרה בימינו אנו להיות דרך המלך, ולעומת זאת גישתו החמקנית של 'אמא הגידי לי...' הצליחה מאד בשעתו – אך הפכה מקור ללעג בזמננו אנו – מבהירה כי עוצמת החניכה של הטקסט הספרותי מותנית ומקיימת יחסי תלות הדוקים עם חילופי הנורמות בתרבות.
על חילופים מעין אלה מלמד גם מאמרה של אסנת גביאן, המתארת את הדרך שבה מרפררת ספרות הילדים המודרנית אל המעשיות העממיות לצורך חניכה רגשית, חברתית ומידעית של ילדים. גביאן מצביעה אמנם על תמורות תרבותיות ועל עמדת המרחק שממנה מתנהל הדיאלוג בין התקופות הספרותיות, אך מדבריה עולה תמונה של התגייסות ספרותית מתמדת – של הגרסאות העממיות כמו של היצירות המודרניות המתייחסות אליהן – לטובת השפעה על מערכות הערכים של הקוראים הצעירים.
שונה מסקנתה של נורית בוכוויץ, הממפה במאמרה ארבע גישות לייצוג המציאות בסיפורת הישראלית המודרנית לילדים. בוכוויץ דנה בפירוט ביצירות 'בארץ לובנגולו מלך זולו' לנחום גוטמן (1939), 'אבא עושה בושות' למאיר שלו (1988), 'קטנה-גדולה' לאורי אורלב (1977) ו'מפרשיות' לנורית זרחי (1993), וחושפת בכל אחת מהן את השקפת העולם המובלעת בה בדבר כוחו של הטקסט הספרותי להשפיע על המציאות ולעצבה. היות שבוכוויץ מצביעה, בין השאר, גם על קיומן של גישות שאינן מאמינות בכוחן להשפיע על המציאות ומתנערות מן הניסיון לעצבה, הרי שמאמרה מטלטל את המוסכמה שבה פתחנו את דברינו, לפיה ספרות הילדים עוסקת תמיד בהנחלת מסרים חד-צדדית.
דומה שמאמרה של חגית הלפרין ממחיש היטב את אחד הדגמים שבהם דנה נורית בוכוויץ, הלא הוא דגם התיקון, הבא לאשש את הסדר החברתי הקיים במציאות תוך ניסיון לשפרו ולתקן את מגרעותיו. מאמרה של הלפרין דן בספר 'שני רעים יצאו לדרך' מאת ימימה אבידר-טשרנוביץ ומירה לובה (1950), שחתר לעיצוב זהות ארץ ישראלית מורכבת, שיש בה התכה של דמות הצבר עם דמות העולה הגלותי. בסיכומו עולה כי הספר הנחיל לקוראיו מסר בדבר חשיבותה של זהות "צברית" מאוזנת, המסבה עורף לכל אחד מטיפוסי הדמויות הללו לבדו ומעודדת את הזיקה ואת הדיאלוג ביניהם.
מירי ברוך דנה ביצירה 'מיץ פטל' (1970), השייכת לדגם אחר שמתארת בוכוויץ – דגם החזון. ברוך טוענת כי היצירה מטפחת "תחושת ערך של הקטן והחלש בעולם של גדולים", אך היא אינה מבקשת לדון בטענה זו אלא להצביע על הכלים הלשוניים והמוסיקליים ששימשו את המחברת, חיה שנהב, לשם העצמת כוח ההשפעה של היצירה. ברוך דנה אפוא בעקרונות התִזמור המוסיקלי של יצירה זו – כגון ריתמוס התחביר, הדינמיקה של טעמי המלרע והמלעיל והשימוש בדיבור ישיר – ותורמת בכך נדבך נוסף לפיצוח סוד קסמה של היצירה האהובה. בד בבד מלמדים דבריה לא רק על עוצמתם וחשיבותם של האמצעים המוסיקליים והצורניים ביצירות לגיל הרך, אלא גם על חשיבותו של ביצוע לשוני רגיש, הקשוב לנתונים המלודיים של היצירה.
את החלק המחקרי של הגיליון חותם מאמרן של סיגלית אבירם ודורית ארם, החושף פנים אחרות של תהליך הביצוע שהוזכר לעיל, כלומר של פעולת קריאת היצירות בפני נמעניהן הרכים. מאמרן של אבירם וארם הוא סיכום של מחקר איכותי שבדק את השיקולים המנחים אמהות בעת בחירת ספרים לילדיהם (שבגילאי גן חובה) והשווה אותם לשיקולי הבחירה המומלצים על ידי מומחיות לספרות ילדים. ממצאיו של המחקר חושפים כי שפת היצירה היא הקריטריון העיקרי העומד לנגד עיני האמהות, זאת למרות הנוכחות הרבה של איורים ושל ספרי תמונות בהיצע ספרי הילדים לגיל הרך. על אף שנמצאה הלימה בין תשובות האמהות לתשובות המומחיות מצא המחקר, באמצעות עיבוד סטטיסטי, הבדלים מובהקים בין שתי הקבוצות. אבירם וארם ממליצות אפוא, בין שאר מסקנותיהן, על הידברות בין קהל ההורים למומחים מתחום ספרות הילדים, בדומה להידברות המתקיימת בשאר התחומים המתחייבים מגידול ילדים ומטיפוחם.
בגיליונו השלישי מתכבד "עולם קטן" בשני מדורים חדשים:
1. המדור כתת אמן מתעתד לשמש פתח הצצה אל עולמם הפואטי והרעיוני של יוצרי ספרות הילדים והנוער. ביסודו מצויה ההנחה כי המפגש עם עדויות היוצרים עצמם הוא נדבך משלים למפגש עם יצירתם ועם דברי חוקרים ומבקרים על אודות יצירתם. המדור מתעתד אפוא להוות מסגרת קבועה לדברי מסה וביקורת של כותבים ומאיירים, שייתנו בידי חוקריהם מפתחות להבנת התהליכים, הדחפים והחומרים המזינים את יצירתם.
בגיליון הנוכחי חונכת מדור זה מסתו האוטוביוגרפית החשובה של המשורר, הסופר, המתרגם והעורך יהודה אטלס. במסה זו מתאר אטלס – לראשונה מנקודת מבטו – את המהלך הפואטי שהביקורת כינתה: "המהפכה האטלסית" בשירת הילדים העברית. "רשימה זו היא, אם תרצו, ה'אני מאמין' שלי", מתוודה אטלס בפני קוראיו, "וחשוב לי שאם ירצה מישהו, אי-פעם, לדעת משהו על נקודת-המבט שלי, הוא יוכל לראות בה את עדותי המוסמכת ואת הפרשנות שלי על עצמי." עדות זו תורמת תרומה מכריעה לנושא הנדון בגיליון זה, משום שהיא מלמדת על הדרך שבה המירו אטלס ובני דורו את תפיסת העולם הדידקטית שרווחה בשירת הילדים עד שנות השבעים של המאה העשרים, לטובת היצגים שיש בהם מידה רבה של הזדהות עם מושאי התיאור. אם יש היבטים דידקטיים בשירתו הרי שהם הופנו בעת ההיא אל עולם המבוגרים, באופן שהפך את הכיוון השגור של החניכה והנחלת הידע (מן המבוגר אל הילד) – על פניו.
2. מדור נוסף הוא המדור ביקורת, סקירה, הצעות לקריאה, שלאופיו האינפורמטיבי המוכר לנו מצטרפת כאן מטרה משנית העולה בקנה אחד עם נושא הגיליון הנוכחי. מטרה זו היא עידוד קריאה בקרב ילדים ובני נוער, שמעטים ביניהם אימצו לעצמם את הקריאה כהרגל, באמצעות חשיפתם לספרים המיועדים להם, ובכך לקדם לא רק את הוראת הספרות אלא גם את הקריאה החופשית. בגיליון זה רואה אור רשימתה של
חנה לבנת על ספר הילדים עטור הפרסים של מארק האדון – 'המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה'.
על החינוך אמר פרידריך פרבל, המחנך הגרמני ומייסד גן הילדים המודרני, כי אינו זקוק אלא למשל ולאהבה. למשלים אלו מוקדש אפוא גיליון זה.
