ד"ר יפעת כרמל, ד"ר חנה חימי
ב 7.10.2023 מדינת ישראל נלקחה בשבי. מתקפת הפתע של חמאס, שהייתה דרמטית בכל מובן אפשרי – מבחינת אופייה, היקפה ועוצמתה – יצרה "טבעת שליטה" של ממש סביב המדינה, על גבולותיה ואזרחיה. למאפייני השבי שישראל כמדינה חוותה, קווי דמיון רבים "לשבי ביתי" שמאופיין בדינמיקה של אלימות ביתית אינטימית מסוג של שליטה כפייתית. לפיכך, ללמידת אופייה של הטראומה השקופה, שחווים ילדים שחיים במציאות של "שבי ביתי", חשיבות רבה לצורך הבנת מציאות הנוכחית עבור כולנו , והילדים בפרט. ישנם קווים המקבילים ברב מאפייני השבי הביתי לבין ההוויה הישראלית מאז 7 באוקטובר.
שליטה כפייתית מאופיינת בשליטה רב-תחומית, מכוונת ואובססיבית, שמטרתה הידוק טבעת השליטה תוך כדי חשיפה להתנהגויות קשות ומורכבות במספר מימדים: שימוש מחושב ומושכל באלימות פיזית, התעללות נפשית, בידוד והתעללות פסיכולוגית כאשר התוקף מנהל כל העת "משחקי חשיבה") mind games) מול הקורבנות, והעולם נצבע ונתפס דרך מסנן הראיה שלו.
מאז 7/10 מציאות חיינו דומה יותר ויותר למאפיינים בולטים של שבי ביתי: מנגנון החשיבה של "לי זה לא יקרה" נשבר באחת. מאז ישראל נתונה באיום קיומי לנוכח מעורבותן של זירות מאיימות נוספות. חמאס כארגון טרור מוביל מציאות הפכפכה ששוברת חדשות לבקרים קונספציות קיימות. הטבח האכזרי, אמצעי החטיפה והשימוש בפשעי מלחמה כנגד ילדות ונשים, צעירות כמבוגרות, היוו אסטרטגיה של ממש לפגיעה בלבת נפשה של החברה – העורף. נצרבה בנו פציעת עומק בבשר החי, שמזמינה תחושות קשות של קבס, אבל, חרדה ודיכאון בעוצמות שלא ידענו כמותן. הפגיעה משמשת כאמצעי של ממש להתעללות נפשית ופסיכולוגית באומה המהווה סיכון מנטלי ממשי לעצמיות (הרוח) של כל אזרח.ית.
השבי הקולקטיבי שאנו נתונים בו מאופיין בנוכחות ברורה ועוצמתית של מימד התעללות פסיכולוגית. המדינה הפכה להיות רכוש של האויב, קרי: נתונה לרצונו, צרכיו וחסדיו. חלק מאותם mind games , משחקי חשיבה, הם המציאות שהאויב אילץ אותנו לנווט בה. ישראל נאלצת לאמץ לעצמה את האינטרסים של חמאס אם תרצה להשיב את החטופים. חמאס יצר מצב בו ישראל נדרשת לחשוב "דרך עיני" השובה שלה, גם לצורך השבת החטופים, אבל בהחלט גם לצורך הבנת המציאות המדינית שיצר מאזן הכוחות החדש (אחוד זירות בהובלתה של איראן). מרכיב הבידוד בזירה הבינלאומית הוא אלמנט נוסף בו עשה חמאס (בשליחותה של איראן) שימוש לצורך טווית מארג השבי של מדינת ישראל. באמצעות אסטרטגיה שבנה היטב במהלך השנים, יצר חמאס סימטריה פסיכולוגית בין הקונטקסט של הכיבוש (המשגתו- כנישול, רצח עם), לבין הלגיטימציה לפתוח במלחמה ולבצע טבח ואונס באזרחי ישראל (המשגת מהלכיו כהתנגדות). יצירת הסימטריה הזו היא שאפשרה לו לסמן את מתקפת הפתע שביצע כסוג של הגנה עצמית שהיא חלק מהתנגדות לגיטימית לכובש אכזר. הגשת התביעה להאג מנכיחה את מקומה של ישראל כתוקפת בקונטקסט משפטי ובכך מעבה את אסטרטגית הבידוד (מינימניזציה וטשטוש כמעט מוחלט של הנרטיב הישראלי). גם המצור הימי משמש כאמצעי להפעלת שליטה כלכלית על ישראל.
שבי ביתי מייצר טראומה מורכבת שהיא תוצר של פגיעה אקזיסטנציאלית עמוקה. בדיוק כמו אישה שנתונה בשבי ביתי, מדינת ישראל נלקחה בשבי בידי התוקף שלה- חמאס. חרדה לקיומה, שותתת דם פיזית ונפשית, מבודדת פסיכולוגית בזירה הבינלאומית, ישראל נדרשת להפנות אנרגיה יומיומית למלחמה במספר חזיתות וזירות, תוך עיסוק בלתי פוסק בשקלול צרכיה שלה אל מול האינטרסים של האויב שלה. כל זאת, על רקע בקיעי העומק בחברה הישראלית, שהם תוצר של פלונטר מדיני הולך ומעמיק לאורך 5 מערכות בחירות, שהוביל את ישראל למצב של אובדן זהות, אובדן אותה מהות פנימית שהייתה תוצר של כור היתוך.
תפיסת העולם שהנחתה את דרכנו הפסיקה להסביר את מציאות חיינו, כך שנוצר וואקום תפיסתי שמחייב מסנן חדש להתבוננות והכוונה לפתרון. קיים סיכון של ממש, שבמציאות של אובדן שפה תחלחל למסנן ההתבוננות של מדינת ישראל תפיסת עולם כוחנית, שפה שחושבת במונחי האויב ורואה שימוש בכוח אמצעי ולא מטרה. תפיסת עולם כזו , שהיא בבחינת אימוץ ישראל כמדינה את מסנן הראיה השובה שלה, עלולה לשים את ישראל כמדינה במקום ובמרחב של "עיוותים קוגניטיביים" שמבססים קושי לנתח את המציאות במונחים ניטרליים ויש קושי לשפוט סיטואציות חברתיות ואחרות.
הילדים חווים הווה שמאופיין בשבר עמוק, שמתבטא בין היתר באובדן שפה, ומשמעות אובדנה בכך שהמבוגרים שאמורים להגן עליהם לא מסוגלים להמשיג עבורם את המציאות. בדומה ל"שבי ביתי" בו מסנן הראיה הנורמטיבי, החוץ ביתי, נשבר, ולאט לאט חלקי המציאות הנורמטיבית "מגויסים" לטובת התסריטים האלימים שמכתיב השובה, הכל מוטל בספק , חסר וודאות. במרחב השבי בו נתונה מדינת ישראל נורמות שמצדדות באלימות מחוברות באופן שלכאורה מתיישב עם כורח המציאות, כך שאמיתות הופכות להיות חצי נכונות וחצי שקריות. במצב הזה, תחושת חוסר האונים, שמייצר השבי על כלל היבטיו, עלולה להתגבר. יתירה מכך, קיימת סכנה של דינמיקות שמזינות זו את זו. חוסר האונים של ההורים, יעמיק את זה הקיים ממילא של הילדים, ואלו יעמיקו עוד יותר את חוסר האונים של ההורים, בבחינת מעגל שמזין את עצמו. הסכנה במצב הזה הינה העצמה של תחושת האין מוצא עד כדי אובדן אנרגיה בכלל, שמשמעותה עלולה להיות עליה דרמטית ממש של דכדוך, דכאון, חרדה ועד מחשבות אובדניות בקרב ילדים, מתבגרים ומבוגרים – שלא לדבר על המשמעות הרת האסון עבור אוכלוסיית החטופים עצמה, משפחותיהם, שורדי הטבח האכזרי והקהילות שלהם.
המשמעות החשובה של הדברים האמורים הינה, שעלינו למצוא דרך להמשיג עבור עצמנו ועבור הילדים את המציאות מחדש, באופן שיהווה עבורם ועבורנו פתרון להווה ולעתיד. הניסיון הקליני והמחקרי בתחום של ילדים שחיים במציאות של שבי ביתי מלמד, שבמקום שבו השבר מייצר אילמות כלומר אובדן שפה – אחת הדרכים לפתרון כדי לייצור מצב "עוקף שבי", היא במציאת שפה כמו שפת האומנות, שפה שמבוססת על יצירתיות ומשקפת תרבות ועשויה לאפשר המשגות מול מציאות החדשה. שפה זו מאפשרת "לברוא" פרדיגמות חשיבה חדשות מבוססות נורמטיביות. כך למשל, באמצעות חינוך לחשיבה יצירתית בהקשרים מטאפוריים שונים – שירה, האזנה למוסיקה, קולנוע, תיאטרון, צילום, אומנות חזותית, כתיבה – ניתן ללמד ילדים ומתבגרים כיצד לבחור דימויים שונים מאותם מרחבים מטאפוריים ולחברם באופן חדש לכלל שלם הרמוני. מלאכת "הפירוק וההרכבה" שתילמד בהקשרים היצירתיים תוכלל גם להקשרים של המציאות היומיומית השגרתית, כך שילמדו שלא רק שהאומנות מחקה מציאות אלא שהמציאות יכולה לחקות חשיבה וזוויות ראייה שמספקים מסנן חדש להתבוננות על העולם. באמצעות עבודה זו ייווצר מרחב ומיכל שיאפשר מתן ביטוי לרגשותיהם ומחשבותיהם ושפה זו כשלעצמה תייצר תחושת תנועה, זרימה וחיים, כאנטי תזה לתחושת חוסר האונים, המועקה והמלכוד, והקיפאון שמייצרת הוויית השבי. אופני "שיח ודיבור" באמצעים אלה יגדירו את ההווה כמרחב ליצירת מענים ופתרונות מתאימים לכל פרט ופרט, מה שיחליף את תחושת הכאוס והעדר ו/או צמצום היכולת לקרוא את המציאות שנשברה.
