אמיר נוה, תמה גורן, יובל אצילי – שלוש תערוכות יחיד

המיצב האינטנסיבי של אמיר נוה מורכב ממאות רישומים שנעשו בין השנים 2013-2019 על גבי מצעים שונים ובטכניקות שונות: אוטומטיים, אינטואיטיביים או מתוכננים, בעט, בעיפרון או בטוש, על גבי ניירות מזדמנים, דפים מתוך ספרים ישנים או כריכות. נוה יוצר קומפוזיציה בעלת דקדוק והיגיון פנימי, מבלי לוותר על כאוטיות וחופש, אינטואיטיביות, תלישות, חיפוש פשר, סערה רגשית ונגיעה בנימי הנפש, ועל המהירות המתפרצת שמאפיינת את רישומיו. כמו שולה הפנינים אצל בנימין, או המספר אצל ארנדט, נוה הופך את הפרגמנטים, את הדימויים שנוצרו בזמנים שונים, לכאורה ללא קשר ומחשבה משותפת, לכדי מעשה או שרשרת. הוא מחבר את מאות הרישומים לכדי קומפוזיציה אחת.

במידה רבה ההיגיון הזה התגבש אפילו יותר עם מתן שם התערוכה "לשוב אל ג'ורג' פָהֶייק", דמות ספק בדויה ספק ביוגרפית שמלווה את נוה כבר שנים רבות ומציגה רבדים שונים בזהות שלו. במידה רבה רגע מתן השם מבנה את הפרגמנטים לכדי מבנה. זהו סיפור שאינו חד ממדי ואינו קוהרנטי אלא עמוס בצרימות ואי התאמות, קומפוזיציה שמציגה שפה מובחנת, יחידה אחת שאינה פוגעת בנפרדות ובעצמאות של הרישומים שמרכיבים אותה.

אוצר אורח: יאיר ברק

כשהייתה בת 4 כתבה תמה גורן על החול הלח שעל שפת הים את אותיות שמה משמאל לימין – ״המת״. במהלך השנתיים הבאות חזרה על הפעולה הזו פעמים רבות. ההיפוך המקובל למדי הזה, בגילאים האלו, מקבל כאן משמעויות מגדריות וקיומיות אשר מלוות את עבודתה.

עבודות הרישום והציור של גורן הן התפרצות געשית של סערת לא מודע. קשה מאד למקמם בתוך הקשר סגנוני, חלקית משום שגורן היא אמנית אוטודידקטית שלא שייכת למורשת מובהקת ובעיקר משום שיש בעבודותיה איכות חוצנית, שאינה קשורה ל"שדה" ול"שיח", ויותר מכך – לאמנות הישראלית. נסיון עיקש למקם את השפה הציורית של גורן תובע מניפה בלתי אפשרית שמתחילה בסביבת הססציון (אגון שילה וגוסטב קלימט), עוברת דרך ארט-ברוט ומסתיימת במחוזותיהם של אמנים ישראליים כמשה גרשוני ואביבה אורי. כאמור – הגדרה כמעט בלתי אפשרית כאן. ללא היכרות עם הביוגרפיה של גורן, ניתן היה בקלות לשייך את עבודתה למה שמכונה בשנים האחרונות אאוטסיידרס ארט. לדימויים שהיא מייצרת יש איכויות של טירוף, של יצריות עזה, של טאבו. גורן איננה אאוטסיידרית אך יש בעבודתה אקט של סירוב, של דחיה של נורמות וסדרים מקובלים.

בשנים האחרונות עובדת גורן במקביל על עבודות רישום בעפרונות וגרפיט במידות משתנות, על ציורי שמן, רובם גדולי ממדים, על רקמות פשוטות ועל מגזרות נייר מתעתעות. הרקמות, המוצגות כאן בהרחבה, דידקטיות לכאורה אך עזות ונועזות, מתחקות אחר אלמנטים של היסטוריה משפחתית בגולה ומושפעות מאסתטיקה ציורית ימי ביניימית. ניסיון להגדיר את עולם הדימויים שלה – גם הוא מכשיל. הגוף הוא הנוכח המרכזי בעבודות. גוף שהוא בשרני מאד, מעוות לעיתים ואינו מובחן מגדרית. אקטים מיניים, לעתים קיצוניים, מותירים את הצופה באי נוחות. דמויות אדם נדמות כחיות או מפלצות. מתוך הדימויים הפיגורטיביים מפליגה היד אל פעולות מופשטות יותר, קוויות ומעגליות, סדורות יותר ופחות.

עבודתה של גורן מאופיינת בעודפות ובחזרתיות. בלחיצות עפרון בעוצמה משתנה, בצבעוניות עזה באנרגיה ובאקספרסיביות בלתי מרוסנת. מתח רב מתקיים בין הומור לבין זוועה, בין ציניות לבין כאב וכנות. במובנים רבים זוהי עבודה טרנסגרסיבית. יש בה חציית גבול אל האסור, אל מרחבי הטאבו הליבידינליים והרגשיים. באופן משונה היא גם מצחיקה, או לכל הפחות – גרוטסקית. היא פולשת אל הטאבו של המדיום, אל הלא מודע של הציור האוטומטי, האינטואיטיבי, ה״לא נכון״.

אחד המאפיינים הבולטים של עבודות הרישום הינו עיסוקן במערכות יחסים. גוף לגוף, גוף לעצמו, גוף וחלל. אלו אינם יחסים הרמוניים, לא כל שכן נינוחים. אלו מאבקים כוחניים, בוטים והרסניים. הרישום של גורן מחבר ומפריד בין הסובייקטים, קושר אותם זה לזה, חונק אותם זה בזה כשדים מרוסנים למחצה.

התערוכה מוצגת בסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית תל־אביב-יפו וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות.

בפתח התערוכה של יובל אצילי תלוי פורטרט גדול ממדים שבו מופיע בן זוגו, חזהו חשוף ולשונו נשלחת לעבר בית השחי שלו. משם מתחיל מסע אקלקטי שבו צילומי משפחה, דימויי ציפורים והומואירוטיקה מופיעים אלה לצד אלה, וכוללים בין היתר וידאו שבו בחור מתנועע בבטן חשופה שעליה קעקוע של ציפור, וידאו אחר שבו פרפר מוקרן על חזה חשוף לצלילי מארש, תצלום של משחק קווה קווה עשוי קיפולי נייר בטכניקת אוריגמי יפנית תוך שימוש בעמודי מגזין פורנו הומואי וכן שני תצלומים קטנים שבאחד מהם אצילי מופיע עם שלושת אחיו ובשני עם אחייניו. הוא בוחן את עצמו אל מול בן זוגו, האחים שלו וילדיהם, ושואל שאלות על גבריות, אבהות, יחסים ומיניות, על חופש ועל דעות קדומות.

לצד הפורטרט של בן זוגו, תלויה עבודת נייר שמורכבת מאלפי פיסות קטנות שמרכיבות דימוי של עיט. את פיסות הנייר גזר מספר שבו מופיעים תצלומי מחנות השמדה בגרמניה של מלחמת העולם השנייה. זהו המשך לסדרת דימויי ציפורים ממגזרות נייר שאצילי יצר בעבר, בהם פלמינגו, טווס, דוכיפת ותוכי. הפעם הוא בוחר בעיט, סמל לאומי גרמני שמזוהה עם גרמניה הנאצית, וגם זכור בהקשר של אהבת גברים במיתולוגיה היוונית, כאשר זאוס התאהב בגנימדס יפה התואר ושלח עיט לחטוף אותו ולהפוך אותו למשרת באולימפוס.

בעבודת וידאו בחלל השני של התערוכה אצילי מרכיב קלסתרונים שונים שמשלבים חלקי פרצופים שלו ושל שלושת אחיו. החיבור בין הפרצופים מאפשרים לו לשאול שאלות של זהות ונפרדות, מול אחיו התאום, וכהומו לצד שלושה אחים סטרייטים, ולעורר שאלות על סוגים שונים של גבריות. מאחורי העבודה מגיח צליל ציוץ של ציפור שקורא ומזמין את הצופים לחדר אחורי, כמו שירת סירנות שמפתה אותנו להיכנס. שם, בעבודת וידאו נוספת מופיע אצילי כשהוא חשוף חזה, שורק במשרוקית ציפור מים ומחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה.

התערוכה מוצגת בסיוע המחלקה לאמנויות, אגף התרבות, עיריית תל־אביב-יפו וקרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות תל־אביב ובתמיכת מלגת ARTIQ – אמנות ישראלית גאה.