הכרתי את פרופסור מוטי גולני, כשהיה מרצה מבוקש בתחילת דרכו בחוג ללימודי ארץ ישראל בחיפה. הקורס "בדרך לסיבוב השני" בו השתתפתי ועסק במבצע קדש – מערכת סיני ב- 1956, פתח עבורי שאלות שצעיר ישראלי בתחילת שנות התשעים לא העז אז לשאול. שלושים שנה עברו, במהלכן עקבתי אחר מחקריו וקראתי את עמדותיו של מוטי בנושאים שעל סדר היום הלאומי. בימים הקשים לאחר שבעה באוקטובר, קראתי את מאמרו המכונן על תמונת הניצחון ובפעם הראשונה מצאתי מילים בהירות, שעזרו לי להבין ולסדר את מערבולת תחושותיי. קבעתי עימו פגישה בבית קרן מנדל ושוחחנו על הדברים. השילוב המרתק והנדיר שהיה בו של היכרות עמוקה עם ההיסטוריה הישראלית לפרטיה מעבר לתעשיית הזיכרון, יחד עם קריאת מציאות אמיצה וחזונית, חבט בי שוב והיה עבורי כמו מי מעיין לגרון ניחר. גמעתי את תובנותיו בשקיקה והוקרתי עמדה היודעת לאחוז מורכבות במרחב ציבורי דחוס ודיכוטומי מידי. תמונת הניצחון עדיין מחכה לנו, מוטי ציווה לנו אותה, אנו נמשיך מכאן, וכשיחזרו כולם, נמשיך לחתור אליה עד שנשלימה.
היא לא תהיה ניצחון מוחלט, היא תהיה ניצחון נכון, צופה פני עתיד ובר קיימא, ברוח אבות התנועה הציונית שפרופסור מוטי גולני הכיר כל כך טוב. אלו שתבונתם המעשית הביאה לתקומת המדינה, ואם נדע לאמצה- תביא לתקומתנו השניה.
מנדי רבינוביץ, מנכ"ל המכללה, בטור לזכרו של פרופ' מוטי גולני ז"ל, שהלך השבוע לעולמו.
