המאמרים המקובצים בגיליון הרביעי של "עולם קטן" מבוססים על הרצאות שנישאו בכנס הבינלאומי "שווה קריאה", שהתקיים בבנייני האומה בירושלים בפברואר 2007. הכנס עסק בקריאה ובתרבות הספר, וכלל עשרות הרצאות שבחנו נושאים אלה בהקשריהם התרבותיים, החברתיים, הפוליטיים, הכלכליים, ההיסטוריים והחינוכיים. המאמרים בגיליון זה של כתב העת מייצגים חלק מן הסוגיות שנדונו בכנס, בעיקר כאלה הקשורות בספרות ילדים ובקריאה בתקופת הילדות, ומאפשרים "טעימה" מן השפע שהוצג בו.
הגיליון הנוכחי נותן במה למומחים מרכזיים מישראל ומהעולם, העוסקים בתחומי דעת שונים, שכולם מעמידים את ספרות הילדים והנוער במוקד עיסוקם. כך ניתן למצוא כאן מאמרים מתחומי חקר הספרות, תרבות הילד, החינוך, הפסיכולוגיה ההתפתחותית והביבליותרפיה. המאמרים השונים מאירים את תחום ספרות הילדים מכיוונים שונים: הם "מתכתבים" זה עם זה, אך אינם יוצרים מבט אחיד או מונוליטי על התחום. העמדה זה בצד זה של מאמרים המבוססים על הנחות יסוד שונות יוצרת תצרף פנורמי של התחום, מעשירה את זווית ההסתכלות עליו, ובעיקר – מעידה על המורכבות, העושר והפוטנציאל המחקרי הטמונים בו.
המאמר הפותח את הגיליון הוא מאמרה של מרים פוזנר, ראש צוות עידוד קריאה וספריות במט"ח ומי שעמדה בראש צוות המארגנים של הכנס "שווה קריאה". במאמרה סוקרת פוזנר את הסוגיות המרכזיות שעמדו על סדר יומו של הכנס, ועל ידי כך פותחת פתח להבנת ההקשרים הרחבים שבהם נטועים המאמרים המובאים בגיליון זה. אולם חשיבותו של המאמר חורגת מעבר לתפקידו כמבוא לגיליון; המאמר ממפה באופן מקיף את השאלות הרלוונטיות לקריאת (או אי קריאת) ספרים בעידן שלנו, ובייחוד את השאלות הקשורות להיבטים החינוכיים של תרבות הספר. יותר משהוא נועד לספק תשובות, מציג המאמר את השאלות ואת האתגרים המוצבים בפני העוסקים בתחומים הקשורים לקריאה ולספרים.
שני המאמרים הבאים בגיליון מנסים להתמודד עם אחת הטענות המעניינות הנדונות כיום בתחום ספרות הילדים – הטענות באשר לזכותם של ילדים להיות מעורבים בקביעת אופיים של הטקסטים שאותם הם צורכים ובקביעת הקנון של ספרות הילדים. במאמרו בוחן הנס-היינוֹ אוורס, מנהל המכון לחקר ספרות ילדים באוניברסיטת יוהאן וולפגאנג גתה שבפרנקפורט על המיין, את היעדים והמטרות של העוסקים בעידוד קריאה, וזאת לאור ההשקפות של החינוך הליברלי ולנוכח סוגי המדיה השונים המתחרים על תשומת ליבו של הילד בימינו. אוורס מתחקה אחר תולדותיו וגלגוליו של המושג "עידוד קריאה", וחושף את יחסיותן התרבותית וההיסטורית של תפיסותינו באשר לחשיבותה-הבלתי-ניתנת-לערעור של הקריאה. טענתו המרכזית של אוורס היא כי עידוד קריאה דמוקרטי מחייב את הפקדתו של חופש הבחירה בידי צרכניה הצעירים של הספרות, וזאת לא רק באשר לאיכות החומר הנקרא אלא אף באשר לסוגי המדיה שדרכם נצרכים הטקסטים. מסקנתו של אוורס היא כי היעד החינוכי של עידוד הקריאה אינו יכול עוד להיות איש הספר המרבה לקרוא, אלא עידוד הקריאה בימינו חייב להיתפס כחלק מחינוך כולל לטיפוח כישורי מדיה רחבים.
התייחסות אל טענות המערערות על דפוסי החשיבה המקובלים בהקשר של ספרות הילדים ניתן למצוא גם במאמרה של נורית בוכוייץ. בוכוייץ מתדיינת עם טענותיו של חוקר ספרות הילדים האמריקני ג'ק זייפס, הקורא להכללת טעמם של ילדים בשיקולי ההערכה של הספרות המכוונת אליהם. היא מנתחת את הנחות היסוד הפילוסופיות שעליהן נשען זייפס ומביאה טיעוני נגד לטענותיו. בניגוד לאוורס, סוברת בוכוייץ כי לא יהיה זה נכון לתת לטעמם של ילדים להשפיע על הקריטריונים לבחינתה של ספרות הילדים, וזאת מכיוון שכך יימנעו מהם מיומנויות הזיהוי של ספרות איכותית ותישלל מהם הגישה להון התרבותי הנרכש באמצעותה.
כמו שני המאמרים הקודמים שהתמקדו בשאלת המאבק על הקנון, גם מאמרם של אילנה אלקד-להמן ויצחק גילת עוסק בקנון הספרותי ובתמורות החלות בו. דרך ניתוח מקראות ואנתולוגיות שראו אור מאז קום המדינה ועד לעשור הראשון של המאה העשרים ואחת, עוקב המאמר אחר השינויים במעמדה של יצירתו של חיים נחמן ביאליק בתרבות הישראלית ואחר ההידחקות ההדרגתית שלה אל שולי הקנון. המאמר מאיר את הקשר בין הקנון הספרותי לתהליכים החברתיים והתרבותיים המשפיעים על היווצרותו ועל השתנותו, ועוזר לחשוף את רבגוניותם של הנימוקים העומדים מאחורי הרכבו. בו בזמן, המאמר מעורר גם שאלות באשר למטרות ולהנחות היסוד העומדות בבסיס הוראת הספרות במערכת החינוך.
מאמרה של קתרין ולוֹבֶּרְחְס מאוניברסיטת אנטוורפן בבלגיה בוחן את ספרות הילדים בהקשר חברתי, וזאת דרך עיסוק באחד מן התפקידים המרכזיים המוטלים עליה: הנחלת ערכים. תוך התמקדות בשתי סוגות ספרותיות שכיחות במערכת ספרות הילדים – ספרי חיות ורומנים היסטוריים – בוחנת ולוברחס את העמדות כלפי שוֹנוּת, חריגות ונורמליוּת הנמסרות לילדים דרך ספרי ילדים עכשוויים. המאמר מראה כי שתי הסוגות יוצרות הרחקה – ל"ממלכת החיות" או לתקופה היסטורית אחרת – המאפשרת הצדקה של ערכים שמרניים, המסתייגים מן השונה, נרתעים מהזר ונותנים עדיפות ל"נורמלי" על פני החריג. חשיבותו של המאמר היא בכך שהוא מסב את תשומת הלב לפרקטיקות שבאמצעותן מונחלות עמדות שוביניסטיות, קסנופוביות והומופוביות גם בעידן התקינות הפוליטית.
ייעודיה האידיאולוגיים-חברתיים של ספרות הילדים עומדים גם במרכז מאמרה של חנה לבנת, הבוחן את התפקיד שמילאו טקסטים ספרותיים בהבניית זהותם של ילדים יהודים שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השלישי. המאמר מתמקד בטקסטים לילדים שראו אור מעל במות שהיו מזוהות עם הזרם הציוני ביהדות גרמניה, ומראה כיצד תיאורי הנוף והמרחב נתנו ביטוי להשקפת העולם הציונית ושימשו לקירוב הילד אליה. הטקסטים שהופנו לילדים נשאו מסרים מורכבים, וציירו את נופה של פלסטינה כנוף הנושא בתוכו הבטחה לעתיד טוב יותר, וזאת מבלי שהתנערו מהזיקה לגרמניה, שגם נופיה ומרחביה צוירו כמלאי יופי וכמעוררי רגש חיובי. הניתוח המוצג במאמר מוכיח שוב מה רב משמעות הוא התפקיד האידיאולוגי שמטילים המבוגרים על ספרות הילדים והנוער בכלל, ובעתות של משבר בפרט.
המאמרים הבאים בגיליון מוקדשים לדיון בתרומתה של ספרות הילדים להתפתחותו הרגשית, השפתית והאוריינית של הילד. מאמרן של לינה בולוס ומרגלית זיו מתאר מחקר שבו בדקו שתי החוקרות כיצד מבינים ילדי גן סיפורים שעלילתם מבוססת על פערים בידע בין הדמויות בסיפור, על אמונות מוטעות ועל כוונה של אחת מהדמויות להונות את חברתה. מטרת המחקר הייתה להתחקות אחר התפתחות תיאורית ה-mind אצל ילדים, כלומר אחר התפתחות יכולתם להבין את המניעים הפסיכולוגיים העומדים בבסיס ההתנהגות האנושית ואת יחסי הגומלין בין בני אדם. אחת מן המסקנות החשובות העולות מן המחקר היא כי בספרי ילדים גלום פוטנציאל רב לקידום ההבנה והתִפקוד החברתיים של ילדים, וכי שיחה עם ילדים על אודות מצבים מנטליים המתוארים בספרי ילדים עשויה לשכלל את הבנתם את הזולת, על מניעיו ורגשותיו.
המחקר שערכו רותם שפירא ודורית ארם עסק אף הוא בתרומתם של ספרים להתפתחותו הרגשית, השפתית והאוריינית של הילד. המחקר המתואר במאמרן בחן את הקשר בין שכיחות קריאת ספרים לילדים וסגנון הקראתם לבין התפתחות שפה, ניצני אוריינות, אמפתיה וזיהוי רגשות אצל ילדי גן. מסקנותיו הראו כי שכיחות קריאת הספרים קשורה להתפתחות השפתית והרגשית של הילדים. זאת ועוד – החוקרות מצאו כי גם לסגנון הקריאה בקול ולתיווך ההורי תפקיד בהתפתחותם של ילדים, וכי ילדים שזוכים למפגשי קריאת ספר שבמהלכם מגלים ההורים התייחסות רבה יותר למחשבות, לרגשות ולמצבו הנפשי של גיבור הספר, מתגלים כבעלי יכולת שפתית ואמפתית גבוהה יותר.
כמו שני המאמרים הקודמים, מאמרם של בעז פורטר ושבע שלמון יוצא אף הוא מתוך הנחה כי ספרות ילדים וקריאה הם כלים חינוכיים-התפתחותיים ראשונים במעלה. המאמר מתאר תוכנית המתקיימת מזה שנים אחדות במרפאות "מכבי שירותי בריאות". שמה הוא "קריאה לקריאה" והיא יישום ישראלי לתוכנית ה-ROR האמריקנית. בבסיס התוכנית עומדת התפיסה החדשנית לפיה עידוד קריאה הוא בבחינת "רפואה מונעת", שכן קריאת ספרים המפתחת את המיומנויות האורייניות של ילדים היא בעלת פוטנציאל למנוע בעיות קריאה בגיל מוקדם, ועל ידי כך להפחית את הסיכויים לכישלון בבית ספר, לנשירה ממערכת החינוך, לעבריינות ולנחיתות כלכלית בעתיד. המאמר מצביע על אפיק להפיכת ספרות ילדים לכלי לשינוי חברתי ולקידום ילדים מכל שכבות האוכלוסייה.
גם מאמרה של רחל צורן עוסק בפוטנציאל הטיפולי של הספרות, אך נקודת המוצא שלו אינה אוריינית או חברתית, כי אם ביבליותרפית. קריאת ספרים היא אחת הפעילויות הרציפות והעקיבות המלוות את האדם לאורך החיים, טוענת צורן, ולכן המאמר מציע להתבונן במהלך החיים הכרונולוגי של המטופל דרך הציר המארגן של הספרים המרכזיים שאותם קרא בתקופות שונות בחייו. מאמרה של צורן מתאר יומן קריאה שבו מגוללת הכותבת את זיכרונותיה מספרים שאותם קראה בתחנות שונות בחייה ומעמתת זיכרונות אלה עם קריאה מחודשת של אותם הספרים. כוחו של המאמר אינו רק בכך שהוא מציע כלי טיפולי לאנשי מקצוע המתמחים בביבליותרפיה, אלא גם בהזמנה המופנית בו לכל אחד מאיתנו להיזכר ב"ספרים המכוננים" שהשפיעו עלינו בתקופות שונות בחיינו, ולתהות על הקשר בינם לבין האוטוביוגרפיה הרגשית הפרטית שלנו.
כמו רחל צורן, גם מיכאל דק עוסק בזיכרונות על קריאה; אך הפעם – זיכרונותיהם של ילדים שבבגרותם היו לסופרים. במאמרו מביא דק אוסף זיכרונות של סופרים, הסובבים סביב ספרים וקריאה: ראשית הקריאה על הרגעים הראשונים שבהם המילים מקבלות חיים משלהן, העולמות החדשים שנפתחים לילד עם מימוש המיומנות החדשה, היחסים בין הקורא לספר; וגם – השפעתם ארוכת השנים של ספרי הילדות על האדם.
טענתו של דק כי בשביל להפוך לסופר צריך קודם כל לקרוא ספרים, מתאמתת ברשימה המסכמת את הגיליון, המביאה מזיכרונות הקריאה של אורי אורלב. זיכרונותיו של אורלב, שנישאו במושב הפתיחה של הכנס, מוצגים במסגרת המדור "כיתת אמן", שנחנך בגיליונו הקודם של כתב העת. מטרתו של המדור היא לתת במה ליוצרי ספרות הילדים ולחשוף בפני הקוראים "תבניות נוף הולדת" שהיו משמעותיות להתפתחותם כאמנים. רשימתו של אורלב מוקדשת לאותן תבניות נוף – הספרים שאותם קרא בצעירותו. אורלב מתאר את הספרים שקרא בבית הוריו בוורשה לפני המלחמה ובגטו במהלכה, ומספר על התפקיד שמילאו הם וגיבוריהם בתקופות שונות בחייו: בעת שחי במסתור יחד אם אחיו, בתקופת התאקלמותו בארץ, בבגרותו – ועד עצם היום הזה. דבריו של אורלב מזכירים לנו את העיקר הראשון – ספרים שאנחנו קוראים בילדותנו מלווים אותנו לעתים לכל אורך החיים; וגם – לעולם לא ניתן לחזות מראש באיזה אופן ישפיעו עלינו ספרי ילדותנו, היכן יתעוררו התקווה או הגעגוע שנטעו בנו ומתי נזדקק לעזרתם של גיבוריהם.
