כניסה

המאבק כנגד הבדידות בזקנה

ד"ר אבי ביצור, גרונטולוג בכיר, המכללה האקדמית בית ברל.
מאמר זה הינו על בסיס תיאוריות בנושא "הבדידות כאויב הזקנה" שפרסם הכותב בכתבי עת מדעיים וברשת האינטרנט.


משפט החוזר על עצמו כמנטרה לא מקודשת, בשיחות, הרצאות ותיאוריות רבות בענייני הזקנה, הינו: "האויב מספר אחת של הזקנה – הבדידות". ארי סאליבן,לדוגמה, התייחס אל הבדידות באומרו ש"הכוח המניע של הבדידות הוא בכך שהיא איומה יותר מחרדה", והגדיר בדידות כ"ניסיון מאוד בלתי נעים שאינו עונה על הצורך באינטימיות אנושית". הבדידות בחיים, ובעיקר בחייהם של זקנים, מובילה לדיכאונות ולמשברים, ובכל מקרה לתוצאות והשלכות לא רצויות. משום כך יש צורך ממשי להתמודד עם הסוגיה ולנסות להקל על הזקנים שהאויב המר הזה הפך לחלק מחייהם.

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בעידן המודרני, שבו האדם הזקן מוצא עצמו נדחק אל אחורי הבמה החברתית. הזקן כבר אינו מייצג את השכל, הידע והניסיון במשפחה. ההתפתחויות הטכנולוגיות מנתקות אותו מהחברה סביבו ואפילו ממשפחתו האורגנית, והעובדה היסודית, הבולטת לכל מי שחפץ להבחין בה, היא שהזקן הופך למעין "כלי אין חפץ בו", ובמקרה הרע אפילו לנטל. בייחוד בולט מצבו כגורם מבוּדד – חברתית, רגשית, נפשית, כלכלית, פסיכולוגית וקוגניטיבית, ועובדה זו הפכה לגורם מרכזי בהתנהלותו האישית של הזקן ובהתנהלות החברה עמו וסביבו.

כבר במבוא ראוי לציין שהפתרונות שננקטו לאורך השנים, במדינות שונות בכלל ובישראל בפרט, היו רבים מאוד ומגוונים מאוד. בולטת גם ההתמודדות הכפולה – הן עם הזקן כפרט הן עם בדידות הזקן בחברה, וכן ההתמודדות עם הזקן בקהילה או בתוך מוסדות מסוגים שונים. בולטת מאוד הבחינה התרבותית או החברתית מצד אחד, ומצד שני זו המנסה "לכפות" על הזקן חברה מסוגים שונים – מתנדבים, פרויקטים מיוחדים ודומיהם, כפי שנראה בהמשך. בכל אלה חסרה תכנית מתכללת, לאומית ומקיפה שמנסה להתמודד עם הבדידות והשלכותיה מרמת המערכת, קרי המדינה, ועד רמת הפרט – הזקן עצמו ומשפחתו.

במתן שירותים לזִקנה בהקשר לבדידות עולה דילמה מרכזית: אילו שירותים יסייעו להתמודדות בבדידות הזקן – האם אינטגרטיביים או סגרגטיביים? לכותבי המאמר, שמטרותיהם יפורטו להלן, ברור שבמאבק בבדידות ובמשמעויותיה יש לאמץ ראייה הוליסטית, ומכאן שהפתרון חייב להיות אינטגרטיבי – כלומר תכנית לאומית מקיפה עבור כלל הזקנים בחברה נתונה. לא לחינם הוגי תכנית האב הלאומית ,לשירותים לאוכלוסיית הזקנים בישראל, טוענים: "בתוך כלל הבעיות ובצרכים העולים במהלך תהליך ההזדקנות, ישנן בעיות מיוחדות המחייבות התייחסות ספציפית בגלל היקפן הגדול או המצוקה המיוחדת, כי – בדידות […] שמחייבת בגלל הסבל הנפשי והקשב ובהיקף ברובד של התופעה […] פיתוח תכנית מיוחדת להתמודדות עם בעיה זו".

מאמר זה נועד להציג קווים לתפישת הפעלה אינטגרטיבית עבור המאבק בנושא הבדידות והזקנה. בפרקים הבאים נציג הגדרות, אבחון והצגת מחקרים, וסקירת ספרות בנושא הבדידות תוצאותיה והשלכותיה על איכות חיי האדם הזקן. לאחר מכן נעבור לחלק המרכזי, שיתמקד בתפישת הפעלה אינטגרטיבית לפתרון הבעיה בישראל. ננסה לתכלל את האפשרויות המוצגות לכלי שבעזרתו ניתן יהיה למגר את משמעויות ותוצאות הבדידות בקרב הזקנים הישראליים, או לפחות להקל אותן. המודל המעגלי שיוצג יתמקד במיקום הזקן הבודד במרכז הפעילות של כלל הגורמים שיוצגו במודל, במטרה ברורה לסגור את סדק הבדידות. אפשר, רצוי וצריך להתמודד עם התופעה ועם תוצאותיה בצורה ריכוזית, בהיקף לאומי ובהפעלת כל המשאבים, ויפה שעה אחת קודם.

תופעת הבדידות והגדרותיה התיאורטיות

אחרי פרק הפתיחה שנועד להציג קווים לתפישת הפעלה אינטגרטיבית עבור המאבק בנושא הבדידות והזקנה, נתמקד בפרק הנוכחי של הגדרות רלוונטיות. לפי המילון, בדידות מתארת את מצבו של אדם השרוי ביחידות, לבדו. פירוש נוסף: זו הרגשתו של אדם כשהוא ערירי וגלמוד או במצב של חוסר השתייכות (מתוך מילון אבניאון, 1987, עמ' 109). לא אחת בדידות מחוברת לתופעות כחרדה, דיכאון והתאבדויות, וכמעט תמיד צבעיה שחורים וקודרים.

נראה שבדידות הייתה תמיד חלק מהחוויה האנושית והיא תוארה כבר בשלבים מוקדמים של ההיסטוריה בסיפורים, בשירה ובציור (מונק, הרטרוויג). בספרות קיבלה הבדידות מקום רחב ביותר. דוגמה בולטת היא דמותו של הולדן קולפילד ב"התפסן בשדה השיפון" של ג'יי די סלינג'ר. הולדן חווה בדידות כבעיה כמעט קבועה, וראה במוות את הפתרון הסופי: "הרגשתי כל כך בודד, פתאום, כמעט רציתי למות".

עם השנים וההתפתחות הטכנולוגית החלו לכנות את התקופה המודרנית בשם "עידן הבדידות" – עידן שבו תופעת הבדידות, ללא קשר לגיל הקורבנות, הפכה לכמעט מגיפה. עם זאת, בדידות לא נחקרה, לפחות לא במחקרים בתחומי תוכן שונים במערב, אלא עד הגעת מה שמכונה העידן המודרני, בסביבות המאה ה-18.

בחקר הבדידות ובסקירה הספרותית של מחקרים בנושא ניתן למצוא הגדרות אחדות למושג בדידות. הפירוש הכוללני, שניתן במאמרם של היינריך וגולון ב-2006, מתאר אותה כחוויה רגשית לא נעימה. חוקרי בדידות מובילים כמו גוטסקי (1965), וייס (1973), הרטוך (1980) ופפלאו ופרלמן (1982) מצאו מכנה משותף להגדרת הבדידות כתופעה סובייקטיבית ומשותפת בקרב בני האדם, והוסיפו שזו תופעה לא נעימה שרוב בני האדם מנסים להיאבק בה.

יש ערפול בהבחנה בין בדידות (loneliness) לבין בידוד (isolation). כבר ב-1963 הציג טאונסנד את ההבדל: "להיות מבודד מבחינה חברתית פירושו לקיים מספר מועט של מגעים במשפחה ובקהילה, בידוד פירושו לחוש בהרגשה הלא נעימה של העדר או אבדן של יחסים; המושג הראשון הוא אובייקטיבי והשני סובייקטיבי, ואין חפיפה בין השניים". את ההבחנה העמיקו פרלמן ופפלאו, שהגדירו בדידות כך: "חוויה סובייקטיבית במהותה, היא אינה מילה נרדפת למבודדות חברתית אובייקטיבית. אנשים יכולים להיות לבד מבלי שיחושו בדידות ולחוש בדידות בקרב המון רב".

אם נבחן את המושג בהקשריו בעולם הבריאות, הבדידות נתפסת כגורם חשוב בהתפתחות של בעיות רפואיות, כגון הפרעות פסיכוסומטיות, סרטן השד, תפקוד הלב וכלי הדם ועוד. מחקר שנעשה לאחרונה בשוויץ מצא כי הבדידות קשורה לבריאות גופנית ונפשית ירודה ולסגנון חיים לא בריא, בהשתנות לפי גיל אך לא לפי מין.

במחקר שפורסם לאחרונה ניסו החוקרים להתחקות אחר כמות הפרסומים האמפיריים העוסקים בבדידות כמושג כללי או בבדידות חברתית בדגש על הגיל המבוגר. נסקרו 11,736 מאמרים מ-15 מדינות. המספר עצום לכל הדעות, אך הממצאים אינם עולים בקנה אחד עם המציאות העגומה. לדוגמה, בדידות בהקשר לבריאות נחקרת יותר מאשר בדידות חברתית. דיכאון ובריאות הלב וכלי הדם הם התחומים הנחקרים ביותר בהקשר לבדידות והשלכותיה, ותחום החברה והרווחה נחקר רק במקום השני. כמעט כל מאמר שני מציג זיקה בין בדידות לבין בעיות רפואיות, אך אין מספיק מחקרים בנושא בידוד חברתי והשפעתו על הבריאות, על הנפש, על הביטחון ועל איכות חיי האדם, ובדגש מרכזי למאמר זה – על חייו ואיכות חייו של האדם הזקן. עם זאת, אין ספק שבדידות היא איום מרכזי בעת זקנה.

מוקדי הבדידות בזקנה

בקטע הקודם בחנתי את הגדרות הבדידות ומעט מהמחקרים עליה, וציינו שהיא מתבטאת במיוחד בחייהם של האנשים הזקנים בחברה. האדם הזקן מגלה שהבדידות פולשת וחודרת לכל תחום הקשור בחייו – הבריאות הגופנית, אפילו בהקשרים של רפואת השיניים והחניכיים, והבריאות הנפשית, דרך השלכות על תחושות חרדה ודיכאון, יחסים חברתיים ויחסים משפחתיים.

אין ספק שבדידות הזקן קשורה בכמה מוקדים בולטים: ראשית תהליך הפרישה ממקום העבודה. מוקד שני הינו התהליך הביולוגי, הכולל שני גורמים בולטים המבודדים את הזקן: האחד הוא המוות – של קרוביו וחבריו וקרבתו שלו אל המוות, השני הוא נושא הבריאות. מוקד שלישי הוא המוקד הנפשי על היבטיו – הן הקוגניטיביים הן הפסיכולוגיים והן ההיבט הפסיכוגריאטרי. המוקד הרביעי הינו המוקד החברתי, כלומר מקומו ותפקידו של הזקן בחברה מסוימת. המוקד החמישי הינו המוקד התרבותי – תפקידו ומקומו של הזקן בתרבות מסוימת. באותה תרבות.

במחקר שניסה לאתר את הסיבות לתופעת הבדידות והיקפה בקרב הזקנים, נמצא שבין הסיבות האובייקטיביות ניתן להצביע על סיכוי גדול לאובדן בן הזוג או בת זוג, מוות של חברים לעבודה, אובדן תפקידים חברתיים ומגבלות ניידות עקב מחלות או חולשת הגוף. כל אלה מקטינים את היכולת לקיים קשרים חברתיים. מחקרי חתך מראים שבדידות היא חוויה שכיחה בקרב קבוצת הגיל המבוגר, בני ה-85 – שהיא הקבוצה צומחת ביותר ברחבי העולם.

מחקרים רבים בעולם שחקרו את נושא הבדידות בקרב קשישים מראים באופן גורף כי בכל זמן נתון, 40% מהקשישים מדווחים על תחושת בדידות. מתוך השאר, חמישה עד שבעה אחוזים מדווחים על תחושת בדידות אינטנסיבית או מתמשכת. בגיל 80 כבר מדווח שכ-50% מהקשישים מרגישים בדידות לעיתים קרובות.

אם נבדוק את תחום הבריאות והבדידות נמצא נתונים מעניינים. במחקר שעקב אחר 229 גברים ונשים בני 60–68 לאורך חמש שנים, הוכח הקשר האבולוציוני בין בדידות לתסמינים דיכאוניים. במחקר עוקב אחר נבדקו 823 קשישים לאורך ארבע שנות מחקר והחוקרים הגיעו למסקנה כי לקשישים בודדים יש סיכון מוגבר לחלות בדמנציה בסוף החיים.

גורמי הסיכון העיקריים לחוויית בדידות כוללים בריאות ירודה, דיכאון, נסיבות כלכליות חמורות, השתתפות חברתית נמוכה ותמיכה חברתית נמוכה. כמו כן זקנים המשתייכים למשפחות המתגוררות במרחק גדול או לקהילות מלוכדות פחות הם בעלי סיכון מוגבר לחוות בדידות. גורמים אובייקטיביים נוספים התורמים מאוד לתחושת הבדידות בקרב קשישים הם הכנסה נמוכה, חוסר בהשכלה ומגורים ללא בן זוג.

שלומם של המבוגרים בכלל, ובדידותם בפרט, הם נושאים חשובים בדיונים האחרונים בעולם המערבי. ההשתלבות החברתית והשתתפותם של אנשים מבוגרים בחברה נתפסים כאינדיקטורים להזדקנות יצרנית, והקלת הבדידות היא חלק ממדיניות שמטרתה השגת יעד ההזדקנות "המוצלחת".

תכניות כנגד הבדידות בעולם – בעולם

בקטעים הקודמים הצגתי את הבדידות, שזה כמה עשורים נחשבת לאויב הקשה של קשישים. נושא זה מוכר וידוע לקובעי המדיניות בתחום הרווחה ובתחומים רבים אחרים. במדינות רבות הדרך הבולטת להתמודדות היא שימוש במתנדבים, המבקשים להקל את הבדידות בקרב הקשישים בכך שהם משמשים להם חברה. אין ספק שמענה זה חלקי ובלתי מספק. לכן בכל רחבי העולם תוכננו ובוצעו תכניות רבות להתמודדות עם הבדידות בקרב הזקנים. בקטע זה אציג חלק מתוכניות אלו, על הצלחותיהן וכישלונותיהן.

ראשית, תכניות שמטרתן לשמר פעילות חברתית בקרב אנשים מבוגרים. נושא זה הינו מרכיב מרכזי במדיניות הממשלות כמעט בכל מדינה, ובדרך כלל חלק מתכנון רחב יותר של נושא הבריאות והרווחה במדינה. נקודה זו חשובה לציון משום שנושא הבריאות והרווחה חשוב אך לעיתים אינו מקיף את כלל הזקנים, ולכן יש לממש תכניות רחבות שיחרגו מהתחומים הישירים של הרווחה והבריאות. נוסף לכך, קיימים מעט מחקרים על יעילות של תוכניות העוסקות בהתערבויות קהילתיות והשפעתן על הקלה בתחושת הבדידות בקרב קשישים.

ממחקרים שבחנו תכניות בנושא עולה כי נכונה הטענה שקשישים המעורבים באינטראקציות חברתיות חשים פחות בודדים, והאינטראקציה אכן משפיעה לחיוב על בריאותם ורווחתם באופן כללי. אותה טענה מוצגת גם במחקר שסיכם 148 מחקרים בתחום וכלל 308,849 מבוגרים בגיל ממוצע של 64 שנים. במחקר זה נמצא כי הסיכון לתמותה יורד ב-50% בקרב אנשים עם קשרים חברתיים חזקים.

למרות התכניות הרבות שיושמו בעולם, העדויות המחקריות ליעילותן מועטות. המסקנה היא שמדינות העולם נדרשות לשלב ידיים ולבנות תכניות שייבדקו מחקרית. תוצאות המחקרים, בין שיהיו חיוביות או שליליות, צריכות להתפשט ולהקיף כל מדינה בעולם. לימוד הלקחים יוביל בהכרח לבניית תכנית למאבק במרכיב ההרסני הטמון בבדידות. 

תכניות כנגד הבדידות בזקנה – בישראל

הנתונים הקשים על זקנים בודדים בישראל, שהוצגו לעיל, מבליטים את הצורך למצוא פתרונות לבעיה. הצגתי תכניות שונות המופעלות בעולם להתמודדות עם בדידות בקרב זקנים, בקטע  זה אציג את התכניות הקיימות בישראל ואצביע על הבעיות ביישומן.

בישראל מופעלות תכניות רבות, במסגרת מיזמים מקומיים או פרויקטים זמניים, המנסות להגיע ולגעת ולהפיג את תחושת הבדידות בקרב זקנים. התכניות משרתות עשרות אלפי זקנים בארץ מתוך מאות האלפים הנזקקים להן. הן כוללות רעיונות כגון מרכזי יום, מועדונים, ביקורי בית של מתנדבים, קהילות תומכות, תכנית "אוזן קשבת" ועוד. בקטע זה אסקור את רוב התוכניות המנסות לספק את צורכי הזקנים הישראליים ובתוך כך להתמודד עם נושא הבדידות.

בולטים מאוד שלושה חסרים מרכזיים: ראשית, התכניות ספורדיות ואינן מקיפות את כלל אוכלוסיית הזקנים; שנית, הפעילויות מקומיות ברובן ומיועדות לקהלי יעד מסוימים בלבד; שלישית, אין יד אחת מכוונת, מרכזת ומתכללת של כלל הפעילויות, בעיקר משום שאין מטרה מוגדרת, למשל הדברת הבדידות..

להלן מבחר מצומצם של תכניות:
מרכזי יום לקשיש (פועל רק בשעות היום): מטרת המרכזים היא להציע שירותי סיוע בתפקוד היום-יומי עבור קשישים מוגבלים, זכאי חוק סיעוד ותשושים, המופנים על ידי רשויות הרווחה. השירותים כוללים תעסוקה, ארוחות ופעילות חברתית. כיום פועלים בישראל כ-163 מרכזים המסייעים ל-18,500 זקנים.

קהילות תומכות: בפרויקט זה הזקנים ממשיכים לחיות בביתם הפרטי אך משויכים לקהילה המונה כ-200 בתי אב של זקנים (כ-400 איש בסך הכול). משרד הרווחה מממן כ-250 קהילות תומכות, והן פעילות ב-139 רשויות ומשרתות כ-70,000 זקנים. מטרת התכנית היא הגברת הביטחון האישי של הזקן ומתן מענה לצרכים חברתיים. לכל קהילה יש "אב קהילה" המכיר את החברים ומקיים קשר קבוע איתם, ותפקידו לתת סיוע בצרכים יום-יומיים ובתיקונים קלים בדירת הזקן. יש פעילות חברתית מותאמת לחברי הקהילה ויש שירותים רפואיים – החברים מקבלים לחצן מצוקה לשעת חירום, טיפולי רופא ושירותי אמבולנס. לכותב אין ספק שזה אחד הפתרונות הקלאסיים לבעיית הבדידות של זקנים: הזקן נשאר בביתו, שאליו הוא רגיל מימים ימימה, הוא נהנה מהשגחה מתמדת ומבדיקה וטיפול בבעיות יום-יומיות בעזרת אב הקהילה, הוא מחובר במשך כל היממה ללחצן מצוקה ודרכו למוקד אנושי שאיתו הוא יכול לשוחח והוא מופעל לצורכי השתתפות בפעילות חברתית. התשלומים מסובסדים על ידי משרד הרווחה, ובקהילות שמצבן הסוציואקונומי טוב יחסית אפשר להרחיב את תחומי פעילות הקהילה התומכת לכל תחום ובכל מחיר.

עם זאת, קיים פער דרמטי בין הרצון שמופגן בעשרות יישובים, עמותות, ארגונים ומוסדות פורמליים ולא פורמליים, להתמודד ולהביס את הבדידות של זקני ישראל, לבין המציאות. במציאות מתגלות תכניות ספורדיות ומצומצמות מבחינת היקף המשתתפים או התקציב. שנית, עולה בבירור חוסר שיתוף פעולה מוחלט בין עשרות הגורמים המטפלים בזקן. שלישית, איש אינו טורח למפות את הזקנים ואת בעיותיהם ואיש אף אינו טורח לערוך מיון לרמות וסוגי בדידות שונים. לא קיימת אף טיפולוגיה ברורה של רמת הבדידות ושל סוג הבדידות והסיבות לה.. נוסף לכך, אין ריכוז משאבים וסמכויות לקבלת החלטות מהותיות והביזור משסע את כל העוסקים בנושאים המוצגים בפרק זה ומונע טיפול מיטבי בזקן הבודד. חמישית, משאבי כוח אדם העומדים לטובת תכנון הטיפול בבעיה אינם מנוצלים כראוי, ולראיה המיעוט היחסי של משתתפים בפרויקטים כמו "והדרת" או ברעיון "הקהילה התומכת".

תפישת אינטגרטיבית של הפעלת התכנית למלחמה בבדידות

מהנתונים שהצגתי, עולה צורך ברור להתמודד עם התופעה. אכן, בעולם כולו ובישראל בפרט תוכננו ומומשו תכניות רבות ומגוונות, בהיקפים שונים להתמודד עם התופעה. אולם בולטת מאוד בהעדרה תפישת הפעלה ברורה, ממופה, מאורגנת ומכוונת משימה שמטרתה להיאבק בבדידות בזקנה.

חשיבותה ונחיצותה של תפישת הפעלה שכזו בולטת עוד יותר לאור הנחות היסוד של ועידת מדריד 2002 –בנושא הזקנה בעולם. בוועידה זו הוצגה העלייה הצפויה בתוחלת החיים והוגדר בה במפורש ש"רק חברות המוכנות לתכנן את עתידן יפיקו את המרב מאחד הניצחונות הגדולים של האנושות בעלייה בתוחלת החיים, וזאת משום שמניצחון זה נולד אתגר גדול עוד יותר – כיצד להתמודד עם המספרים האדירים". בוועידה נקבעו שלוש הנחות יסוד: ראשית, טיפול בזקנים והתפתחותם על בסיס השתתפות חברתית, תעסוקה, השכלה וטיפול בעוני; הנחה שנייה הייתה קידום בריאות ושלומוּת (Well being) של הזקן; ולבסוף, הנחה שלישית, הבטחת סביבות תומכות עבור הזקן בהקשרים של דיור, וטיפול בבדידות האדם הזקן.

תפישת הפעלה למאבק בבדידות בזקנה, כבסיס ליצירת תכנית מתאימה ומושלמת בכל מדינה, בהתאם לתרבותה, משאביה, הרקע הסוציואקונומי של אוכלוסייתה ובעיותיה הייחודיות, צריכה להתמקד ביעד ברור, מדויק, בר-מימוש וריאלי. היעד המוגדר הבסיסי לתפישת ההפעלה הינו ניהול מרכזי, מקיף ומאגם של כלל המשאבים בחברה נתונה על מנת לאתר, למפות ולזהות את כלל הזקנים הבודדים באותה חברה ולהקטין באמצעות טיפול רב-תחומי את כלל הסיבות לבדידות כמו גם את ההשלכות והפגעים שהיא יוצרת, עד למינימום שייקבע באותה חברה בהתאם לנתוניה.

יעד זה מניח לפנינו ארבע מטרות ברורות למימוש תפישת ההפעלה העקרונית שתוצג. מימוש ארבע המטרות של תפישת ההפעלה יוביל להגשמת החזון של מאמר זה: הדברת תופעת הבדידות והפיכתה לגורם משני בתוך הגורמים המפריעים למימוש התפתחותו של האדם הזקן. 
ואלה המטרות:
1. מיקום האדם הזקן הבודד במרכז מעגלי ההפעלה של גורמי טיפול שונים.
2. איתור, מיפוי וזיהוי הזקנים הבודדים.
3. מיפוי תוך הכנת "חבילת סיוע" מותאמת אישית לכל זקן.
4. קביעת מעגלי טיפול: רמת המדינה, רמת הרשות המקומית, רמת הקהילה, רמת המשפחה ורמת הפרט.
 
עקרונות תפישת ההפעלה:
1. מעגליות – מיקום הזקן במרכז והקפתו במעגלים שהם חלק מחייו השוטפים. מעגלים אלו יתנהלו בשליטה מרכזית ותוך הזרמת מידע ועדכון שוטף על כל זקן שאותר כזקן בודד. קודם כל מעגל המשפחה והחברים .לאחריו מעגל קהילה, שכונה, סביבה .ולבסוף מעגל המדינה .
2. אינטגרציה – התכנית תופעל במסגרת התפישה האינטגרטיבית, כלומר תרוכז בידי רשות אחת מרכזית ממשלתית .
3. הקמת מנהלת מרכזית – לתכנית תהיה מנהלת ריכוזית. 
4. זרימת ידע – הידע יוזרם בחופשיות בין המרכיבים של מעגלי ההפעלה כדי שגורמים קהילתיים ידעו מי הם הזקנים הבודדים ויכירו אותם. לדוגמה, הם ידעו אילו מהזקנים חווים בדידות בשל בעיות נפשיות – נתונים שכיום נשמרים בסודיות. 
5. מיפוי ואיתור הבודדים – ייערך מבצע Reaching Out – הגעה יזומה לכל אחד מ900 אלף הזקנים הישראלים. 
6. איגום משאבים – ריכוז כלל משאבי התכנית שתופעל מכל אלמנט או משרד או רשות המשתתפים בביצוע, כדי לרכז את תהליך הקצאת המשאבים באופן מתוכנן, מדוקדק ואד-הוק ולמנוע הסטת משאבים לכיוונים אחרים. 
7. התנדבות ושיתופי פעולה בין-דוריים – הפעלת הזקנים הבודדים יחד עם בני הדור הצעיר, הן כמתנדבים למען קידום הצעירים והן כיעד להתנדבות הצעירים.
8. העסקה של זקנים – הפעלת הזקנים הבודדים ומיצוי יכולותיהם לטובת כלל החברה, לפי המיפוי שנעשה בתהליכים הראשוניים. לדוגמה בחברה הישראלית אפשר להפעיל גמלאים מהנדסים לטובת מיפוי מבנים העלולים לקרוס ברעידת אדמה.
9. למידה לאורך החיים – הפעלת הזקנים הבודדים בתהליכי למידה מתקדמים של מחשוב ודיגיטציה, כדי לאפשר להם להתחבר לעולם הטכנולוגי העכשווי.
10. שירותי בריאות ושירותים סוציאליים לזקנים – קביעת רף מינימום – כשכר המינימום – לקצבת הזקנה, מימוש ביטוח סיעודי לאומי – חובה, והבטחת שירותי בריאות נגישים, זמינים, איכותיים וזולים לאותם זקנים בודדים, כולל כמובן טיפולים נפשיים לאלו שהבדידות פגעה בנפשם.
11. בניית תחומי נושא להתמודדות – לכל נושא יותאם הגורם הממשלתי המרכזי לניהולו.
12. הקמת מסגרות מיוחדות – כדי למקסם את ההישגים שכותבי המאמר מצפים להם, יש צורך בהקמת שתי קבוצות כלל-ארציות: "שומרי הסף" – אנשים שיוכשרו לאיתור וזיהוי זקנים בודדים על סמך נתונים שנלמדו מראש, וקבוצות ל"התערבות מיידית" – קבוצות המורכבות מאנשי מקצוע, שיופנו לביתו של זקן בודד שיש סכנה לחייו.
13. תודעה, מודעות, שיווק ויחסי ציבור – תפישת ההפעלה חייבת להיות מלווה במסר תקשורתי, פרסומי ושיווקי כדי לחדור לתודעתם של הזקנים הנתונים בסכנה וגם של אלו האמורים לסייע להם, כלומר כלל הציבור.
עקרונותיה של תפישת הפעלה זו אמורים להיות בסיס לכל תכנית לאומית שתבנה חברה כלשהי למאבק בבדידות זקניה. האויב המר של הזקנים ראוי שימוגר, ובהקדם!

סיכום

קווים אלו לבניית תפישת ההפעלה הינם קווים בסיסיים בלבד. ברור שיש להתאים אותם לאורח החיים בחברה מסוימת ובקרב זקני אותה חברה. לא בכל חברה אפשר ליישם את רעיון הקהילה התומכת, הפעלת תנועות נוער או הפעלת פרויקט אזרחי לאומי בסגנון "והדרת פני זקן". 

במאמר זה סקרתי בפניכם את משמעות הבדידות בזקנה והשלכותיה והצגתי פתרונות קיימים, שמעידים על מענה שאינו מספק. תכנית מקיפה, כוללת, מאוגמת משאבים וייחודית להתמודדות בזקנה המבודדת ובנזקיה נחוצה בדחיפות, ולא רק בישראל. 
רק התבססות על עקרונות קשיחים אך מקיפים, תוך ריכוז השליטה והניהול של התכנית שתיבחר, יכולים להביא לפתרונות של הסוגיות המוצגות לפנינו. בעולם ההולך ומזדקן, הגיע הרגע למימוש מושגים שעל ברכיהם התחנכו מיליארדי בני אנוש: "והדרת פני זקן" ו"אל תשליכני לעת זקנה וככלות כוחי אל תעזבני" – אין אלה ציוויים סתמיים.

 
תודה, הבקשה נשלחה.
מתעניינים בלימודים?
השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם.