רותי הלביץ כהן | אודי צ'רקה – שתי תערוכות יחיד

נקודת המוצא של תערוכתה של רותי הלביץ כהן היא זיכרון של מפגש עם רוח ביום של סערה גדולה. באמצעות הציור הלביץ כהן מנסה לחזור למקום המפגש ולהשאיר בו דבר מה, ליצור מרחב שבו המתים יכולים לפגוש בחיים ולהשקיט את הסערה. התוצאה היא מיצב שמתפרס על שני חללים בשתי קומות, יוצר מרחב שמכיל את הטראומה ואת ניסיון הריפוי ומציג יחסים מורכבים בין היופי והכאב, הרעילות והחמלה. בכניסה לתערוכה, מול שני ציורים גדולים, ניצב ספסל/מצבה עשוי שיש ועליו המילים "עד התו האחרון". בתחתיתו משפט נוסף שמיועד לעולמות של מטה. בקומה העליונה מכשפות, רוחות, כלות ונשים פצועות מרחפות בחלל כמו דורשות את מקומן בין שמיים לארץ ובין עולמות של מטה לעולמות של מעלה.

כותרת התערוכה "פצצות יעופו מעל המלך העירום ולב כבד ייפול מטה" לקוחה מציור גדול ממדים שהיה אמור להיתלות בפתח התערוכה. אולם, כמו כרוניקה של מוות ידוע מראש, הציור נהרס בגלל מי ממטרות שהטביעו אותו בחצר ביתה של הלביץ כהן ונותר כזיכרון דהוי.

בילדותו הייתה תלויה בבית שכניו של אודי צ'רקה תמונה ישנה שמופיעות בה ילדות דתיות שנראות כמו בובות פורצלן, לובשות חצאיות ארוכות קצת מגונדרות, מקפיצות על סדין ילד עם פאות במבט נבוך. תמונה זו, שבעתיד התגלתה לו כרפרודוקציה לציורו המפורסם של גויה "ארבע נערות ובובה של איש" היא נקודת המוצא של תערוכה זו. צ'רקה מנסה לשחזר אותה בעבודת וידאו. לשם כך הוא הזמין ארבע נערות דתיות בחצאיות ארוכות, וביקש מהן להקפיץ על סדין את בן גילן חובש הכיפה. הוידאו מוצג לצד סדרה של רישומים שנעשו בעקבות תמונות מהעיתון, מהאלבום הפרטי של האמן ומתולדות האמנות. צ'רקה מאתגר את האופן שבו אנו מסתכלים על דימויים מתוך דעה קדומה ומוקדמת ואת האופן שבו אנחנו מפרשים אותם מתוך פוזיציה פוליטית, מגדרית, לאומית או דתית. הוא יוצר מקבץ של דימויים שמעורר שאלה וחוסר קוהרנטיות לגבי עמדתו ומפנה את חיצי הביקורת קודם כל אל המבט שלו.